"בארץ ישראל הסתיימה הקמת העם היהודי" – כך אמורה הייתה מגילת העצמאות להיפתח. הקמת העם היהודי לא החלה בארץ ישראל. לא כאשר מדובר באבותינו – אברהם אבינו לא נולד בארץ ישראל ולא התחיל את מסעו הגדול בה; גם כאשר מדובר בבני ישראל במובן הפשוט של המילה – בניו של יעקב אבינו לא נולדו בארץ; כך כאשר מדובר בתהליך הקמת האומה הישראלית – הוא לא היה בארץ, כי אם במצרים. פסח – הוא הנדבך הראשון בהקמת האומה. פסיחתו של הקב"ה על בתי בני ישראל, הוצאת עם ישראל משעבוד לפרעה לזכות הגדולה לעבודת ה', "זמן חרותנו" שבא לידי ביטוי במהלך הגדול לקראת ארץ ישראל – כל אלה הם השורשים הבסיסיים ביותר של "העם היהודי", וזאת הייתה תחילת הקמתו.
ומאז, מידי שנה בשנה, אנו מספרים את הסיפור הגדול הזה, שהוא הסיפור המכונן שלנו. בו התגלה שריבונו של עולם הוא גם א-לוהי ההיסטוריה, ולא רק א-לוהי הבריאה; בו התגלה כי ריבונו של עולם בחר בעמו ישראל, והוא בנו בכורו; בו התגלה כי אין אנו עבדים לבשר ודם, כי אם "שלח את עמי – ויעבדוני"; בו התגלה כי יש דין ויש דיין, ומי שפועל בעוול יפגוש בסופו של דבר את האמת ואת הצדק. את כל זה אנו מצווים לספר בלילה הזה, ולהעביר את המורשת המבורכת הזו מדור לדור.
המיוחד בסיפור זה הוא שאין אנו נועצים אותו בעבר בלבד. החגים שלנו אינם חגי היסטוריה, בהם אנו מנסים לחזור במנהרת הזמן אל העבר. החגים שלנו הם חגי זיכרון, והתנועה היא הפוכה בכיוונה. אנו מבקשים להביא את שאירע לתודעתנו בזמן הזה, כדי להתבונן אחרת על המציאות הנוכחית, ולגבש כלפיה את ההתבוננות שלנו על מאורעות ההווה. אנו נקראים למצות את העולה מתוך הסיפור זה, ולשנות את ההתייחסות שלנו לחיינו העצמיים, לאור העובדה שהם יונקים מהתרחשותה של יציאת מצרים.
ואכן, התורה מלאה במצוות הצומחות מתוך תודעת זיכרון זה. בראש ובראשונה – עשרת הדיברות, שהמחויבות להם נובעת מכך שיציאת מצרים טומנת בחובה אמונה עמוקה בברית הייעוד. יצאנו ממצרים כדי להגשים בפועל את האידיאלים הא-לוהיים. אלה משתרעים על פני תחומים רבים: עניינים שבין אדם למקום, הקוראים בשם ה', ומבשרים לעולם כולו את משמעות הבריאה, כגון תפילין ופדיון בכורות, המועדים והמעשים המיוחדים בהם וכדו'. עולם שיש לו מנהיג ויש לו ייעוד קורא למבט אחר על המציאות, ולפעילות אמונית כלפי הנכחת ריבונו של עולם בתוכנו.
במקביל, עוסקות מצוות רבות הקשורות ליציאת מצרים בעיצוב היחסים הראויים שבין אדם לאדם. על פי חז"ל, הנושא השכיח ביותר בתורה הוא היחס לגר, והתורה ציוותה עלינו לא להונות אותו ולא ללחוץ אותו "כי גרים היינו בארץ מצרים". לא זו בלבד, אלא שהיא ציוותה "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". מי שהיה זר ודחוי במצרים יודע את נפשם של אלה שבאו מתרבות אחרת ומחיים אחרים, ועל כן הוא קרוא לנהוג באחרים כפי שייחל שינהגו בו בדרך זו בעת מצוקתו. התורה ציוותה עלינו לשמור את יום השבת גם כדי להעניק לעבד יום שביתה, כי אנו עצמנו למדנו על בשרנו מהי המשמעות של עבודה ללא הפסקה, ועל כן אנו קרואים שלא לעשות כך לאחרים, ועוד מצוות על זה הדרך.
מלוא חופניים של נושאים משתלהבים אפוא מיציאת מצרים. ליל הסדר פותח בסיפור המסע הגדול שלנו בעולם, ומתוך התודעה העמוקה שלו הוא קורא לנו לשנות את המציאות של חיינו בזמן הזה. הלילה הזה עשיר כולו בתכניו, ומיועד לחולל רצון עמוק להמשיך את המסע הזה, עד בואנו אל הגאולה השלמה.
מאמר זה פורסם לראשונה באתר "שבתון"
