״אתם ניצבים היום כולכם״ – המשפט המשמעותי הנאמר פעמים רבות בשדה הציבורי של החברה הישראלית הוא ש״התורה שייכת לכולם״. היא לא ניתנה לדתיים בלבד, או לאלה שמאמינים, או לאלה שסוברים כך או סוברים אחרת. היא ניתנה לכלל ישראל מתחילתה. חז״ל לימדו אותנו לשים לב לפסוק ״ויחן שם ישראל נגד ההר״, שנאמר בלשון יחיד, ומתאר את העמידה סביב הר סיני בלב אחד; התורה עצמה מדגישה את היות התורה נתונה לכולם בפרשתנו, כאשר היא מתארת את קשת החברה הישראלית שמחויבת בברית ערבות מואב; ויהושע בן נון מציב בפעם האחרונה את האפשרות לפרוש מברית זו, באומרו: ״ואִם֩ רַ֨ע בְּֽעֵינֵיכֶ֜ם לַעֲבֹ֣ד אֶת־ה׳ בַּחֲר֨וּ לָכֶ֣ם הַיּוֹם֮ אֶת־מִ֣י תַעֲבֹדוּן֒ אִ֣ם אֶת־אֱ-לֹהִ֞ים אֲשֶׁר־עָבְד֣וּ אֲבוֹתֵיכֶ֗ם אֲשֶׁר֙ מֵעֵ֣בֶר הַנָּהָ֔ר, וְאִם֙ אֶת־אֱלֹהֵ֣י הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֖ם יֹשְׁבִ֣ים בְּאַרְצָ֑ם, וְאָנֹכִ֣י וּבֵיתִ֔י נַעֲבֹ֖ד אֶת־ה׳״ (יהושע כד, ט״ו).
ברם, מציאות זו יוצרת פרדוקס מסוים, שאנו פוגשים את התגברותו יותר ויותר. מחד גיסא, שייכות התורה לכולם מופיעה בדיונים הרבים כמחוללת יחס חיובי למסורתיות, לשמירה החלקית, לזיקה החיובית לתורה גם אם רחוקים מאוד משמירת מצוותיה. בפועל אנו רואים את התופעה המופלאה של הנוכחות העצומה של הציבור באמירת סליחות, ואת העובדה שהם הפכו לחלק בלתי נפרד מימים אלה. זה מצטרף לתופעות הקשורות לדמותה של היהדות כפי שהתרחשו בשנים האחרונות, כשלבישת ציצית הפכה להיות סמל לזיקה דתית, כששירים דתיים נמצאים בפליי-ליסט של תחנות ההאזנה השונות, כשגיבורי תרבות מתפארים בהיותם מתקרבים לאימוץ אורחות התנהגות הקשורות בצורה זו או אחרת להלכה, וכדו׳. לא זו בלבד, אלא שיש קשר בין התופעות האלה לבין זיקה עמוקה יותר ללאום ולארץ.
ומאידך גיסא, אמירות אלה מחלישות את השפה של מחויבות דתית, של קבלת עול, של ״וציוונו״ שהוא יסוד כל המצוות כולן. תורת ישראל הופכת להיות בחירה כבקשתך, בשל העובדה שלכל אחד יש מקום בה; חובות מוסריות וישרות ממונית אינם חלק מתהליך זה, שכן אין הם מעניקים את תחושת הטקסיות העמוקה שבסמלים המקובלים; הגבול שבין לאומיות ללאומנות, ובין אהבת ישראל ובין גזענות עמוקה נחצה לא אחת; ובקיצור – משעה שלכל אחד יש מקום הרי שהוא עצמו מעצב את המקום בו הוא רוצה להיות, ותכתיבים של ההלכה או של כל מקור סמכות אחרת אינם מהווים גורם מחייב כי אם מקור לבחירה. לעולם עלינו לזכור את המאבק הגדול של נביאי ישראל בדברים שנראו כעבודת ה׳, אך למעשה היו עגל הזהב והקמת במות, ובד בבד את העובדה שאליהו הנביא הקים מזבח בהר הכרמל הבנוי מכל שנים עשר האבנים המרכיבים את עם ישראל.
מעבר לסוגיה השיפוטית וההערכה הכפולה ביחס לתופעות אלה – הן מעלות גם שאלות מעשיות מאוד בתוך העולם המגדיר את עצמו כדתי: כיצד אנו עוסקים בתשובה ותיקון, בהתקדמות רוחנית ושמירת הלכה, בבניית חברה הנוהגת באורחות החיים הראויים לנאמנים לברית עם הקב״ה, בהעצמת תלמוד תורה ובשדרוג מתמיד של מימוש אמונתנו, ובד בבד לא מרחיקים ולא מתנשאים, ומוצאים מקום בתוכנו לכל מה שמתחולל מסביב. זו שאלה העומדת בפני הורים, כאשר הם רואים את ילדיהם ״על הרצף״, זו שאלה העומדת בפני כל העומדים בראש מערכות חינוך ותנועות נוער – היבדלות והעצמה או הכלה והכרה ברבדים שונים; זו סוגיה הניצבת בפני כל ארגון חברתי – יישוב, עמותה, מפלגה – איך מביאים לידי ביטוי את שני הצדדים גם יחד, ומצליחים להתקדם ולהתעצם ביחד עם הכרה עמוקה כי היהדות היא של כולם, ושייכות זו היא גם חלק מעיצוב הדרך. זהו אחד האתגרים הגדולים שניצבים בפנינו היום, ואנחנו יכולים להתברך ממנו מאוד.
מאמר זה פורסם לראשונה באתר "שבתון"
