תקציר
הדילמה
במסגרת עבודתם בבתי הספר, נדרשים מורים רבים לשאלה: האם מותר לקחת חפץ מתלמיד כדי שלא יפריע לעצמו או לחבריו (“החרמה”)? האם אין בדבר עבירה על איסור גזל? מובן כי ישנו הבדל בעניין זה בין חפצים שונים: ישנם חפצים שאסור להכניסם לבית הספר, על פי החוק או על פי החלטות בית הספר; וישנם חפצים שאינם אסורים בהבאה לבית הספר מצד עצמם, אך התלמיד משתמש בהם בדרך המסיחה את דעתו מהשיעור (או את דעת חבריו) והמורה משער שהרחקת החפץ מהתלמיד תפתור את הבעיה.

השאלות העיקריות שבהן יש לדון הן: (1) האם מותר לצוות בית הספר ליטול את החפץ לפרק זמן מסוים (עד סוף השיעור או עד סוף יום הלימודים) על מנת למנוע את השימוש האסור או ההפרעה?; (2) האם צוות בית הספר רשאי להחזיק בחפץ כאמצעי ענישה?; (3) מהי מידת האחריות של המורה ושל בית הספר במידה שהחפץ ניזוק? נדגיש כי דף עמדה זה איננו עוסק בדילמה החינוכית (כלומר האם יש ערך חינוכי בהחרמה והאם היא עדיפה על דרכים אחרות) אלא רק בשאלה ההלכתית־אתית.

עמדת היהדות
הנוטל חפץ השייך לזולתו, ללא הסכמתו, עובר על איסור “לא תגזול”. אומנם אפשר שכשמדובר בילדים קטנים, בעלותם נתונה לדיון הלכתי, אך גם כאשר החפץ איננו שייך להם – הוא בדרך כלל שייך להוריהם. לא למותר לציין כי איסור גזל קיים גם כאשר הלוקח מתכוון ליטול את החפץ ולהחזירו לאחר זמן־מה, וגם כאשר הוא עושה זאת לטובת הנגזל. אמנם מכמה נימוקים (ביניהם: חובת המורה; הסכמת ההורים; סמכות המדינה; השגת גבול; הפרעה לזולת) נראה שמותר למורה להחרים חפצים לזמן מסוים. כאשר החפץ נמצא ביד המורה הוא אחראי עליו ומופקד על שמירתו. אם המורה מניח את החפץ במקום המיועד לכך על פי הנחיות בית הספר, החפץ עובר מאחריותו של המורה לאחריות בית הספר. לשאלה בדבר מקור סמכותו של המורה להחרים, ומה כלול בסמכות זו, יש משמעות רחבה גם לגבי מעמד המורה או בית הספר ביחס לנזק שנגרם לחפץ.

מסקנות
נכון לקבוע את הכללים להחרמה בתקנון בית הספר. היכרות של ההורים ושל התלמיד עם הכללים, וכל שכן חתימתם על התקנון, מקנים לבית הספר סמכות מלאה לפעול על פי התקנון. מותר למורה לקחת חפץ מתלמיד כאשר השימוש בחפץ פוגע בסדרי בית הספר וכאשר הוא מסיח את דעת התלמיד או דעת חבריו. כאשר הדבר מוגדר בתקנון בית הספר או בהנחיות משרד החינוך, ניתן להחרים את החפץ אף לפרק זמן מסוים – וגם כענישה. המורה ובית הספר חייבים לשמור על החפץ כראוי. במקרה שאירע נזק בעקבות התרשלות ברורה של המורה או הנהלת בית הספר (“פשיעה”) – הם חייבים בתשלומים.

1. הצגת הנושא

במסגרת עבודתם בבתי הספר, נדרשים מורים רבים לשאלה: האם מותר לקחת חפץ מתלמיד כדי שלא יפריע לעצמו או לחבריו (“החרמה”)? האם אין בדבר עבירה על איסור גזל? מובן כי ישנו הבדל בעניין זה בין חפצים שונים: ישנם חפצים שאסור להכניסם לבית הספר, על פי החוק או על פי החלטות בית הספר; וישנם חפצים שאינם אסורים בהבאה לבית הספר מצד עצמם, אך התלמיד משתמש בהם בדרך המסיחה את דעתו מהשיעור (או את דעת חבריו) והמורה משער שהרחקת החפץ מהתלמיד תפתור את הבעיה.

השאלות העיקריות שבהן יש לדון הן: (1) האם מותר לצוות בית הספר ליטול את החפץ לפרק זמן מסוים (עד סוף השיעור או עד סוף יום הלימודים) על מנת למנוע את השימוש האסור או ההפרעה?; (2) האם צוות בית הספר רשאי להחזיק בחפץ כאמצעי ענישה?; (3) מהי מידת האחריות של המורה ושל בית הספר במידה שהחפץ ניזוק? נדגיש כי דף עמדה זה איננו עוסק בדילמה החינוכית (כלומר האם יש ערך חינוכי בהחרמה והאם היא עדיפה על דרכים אחרות) אלא רק בשאלה ההלכתית־אתית.

2. הדילמה האתית

נקודת המוצא של הדיון היא בעלותו של אדם על ממונו. החפץ הוא רכוש התלמיד, או רכוש הוריו, ולכן באופן עקרוני אין רשות לאחר לקחתו. מצד שני, במקרים מסוימים אפשר שיש למורה הזכות, ואולי אף החובה, לקחת מן התלמיד את החפץ לפרק זמן מסוים. ככלל, יש לחלק את מקרי ההחרמה לשני תחומים: חפצים שאסור להכניסם לבית הספר מסיבות שונות; וחפצים שאין בעיה עקרונית בהכנסתם, ובית הספר אינו אוסר זאת, אך הם גורמים להסחת דעת התלמיד.

חפצים מן המין הראשון הם, לדוגמה, חפצים שיש סיכון למחזיק בהם או לסביבתו (כגון: סכין ושאר כלי נשק; אלכוהול, סיגריות וסמים). במקרים אלה בדרך כלל חל איסור חוקי להחזיק בהם או הנחיה של משרד החינוך האוסרת להכניסם לבית הספר (לצידם ישנם חפצים שאין הנחיה האוסרת את נשיאתם, ואפשר לדון במידת הסכנה הטמונה בהם ובשאלה אם מותר לתלמיד להחזיקם). הוא הדין לחפצים שאינם מתאימים לאווירת בית הספר (כמו מכשירים סלולריים עם הגנה ובלעדיה, ספרים עם תכנים לא הולמים ועוד); ובהקשר זה עשוי כמובן להיות הבדל בין מוסדות חינוכיים שונים באשר להגדרת המותר והאסור.

לעומת מקרים מובהקים אלה, לא־אחת עומד מורה בפני מקרה שבו תלמיד משתמש בחפץ המסיח את דעתו או את דעת חבריו מהשיעור. השאלות במקרים כאלה הן: האם המורה רשאי – ואולי אפילו מחויב – לקחת מהתלמיד את החפץ? האם מטרת ההחרמה במקרה כזה היא מניעת הסחת הדעת ואזי חובה להחזיר את החפץ בסוף השיעור (או בסוף יום הלימודים) או שמא ההחרמה יכולה להיות גם אמצעי ענישה?

בחוזר מנכ”ל של משרד החינוך מובא כי אחת התגובות האפשריות ל”הפרת ההוראות בנוגע לשימוש בטכנולוגיה אישית” (דהיינו מכשיר סלולרי וכדומה) היא “הפקדת המכשיר במזכירות בית הספר או בחדר המנהל במקום קבוע, נעול ובטוח, תוך שמירה על צנעת הפרט. החזרת המכשיר תיעשה בסוף יום הלימודים לידי התלמיד או לידי הוריו”. נראה שמטרתה של הנחיה זו היא לשמור על הסדר התקין בבית הספר והיא איננה רואה בהחרמה אמצעי ענישה מתאים. יש בהנחיה זו איזון בין הצורך להרחיק את המכשיר מהתלמיד מחד־גיסא לבין שמירה על זכות הקניין שלו מאידך־גיסא.1

3. עמדת היהדות2

1.3. איסור גזל

הנוטל חפץ השייך לזולתו, ללא הסכמתו, עובר על איסור “לא תגזול”. אומנם אפשר שכשמדובר בילדים קטנים, בעלותם נתונה לדיון הלכתי, אך גם כאשר החפץ איננו שייך להם – הוא בדרך כלל שייך להוריהם. לא למותר לציין כי איסור גזל קיים גם כאשר הלוקח מתכוון ליטול את החפץ ולהחזירו לאחר זמן־מה, וגם כאשר הוא עושה זאת לטובת הנגזל.3

2.3. סמכות המורה ותפקידו: יסודות וסייגים

1.2.3. חובת המורה והסכמת ההורים: חובתו של המורה היא לדאוג לכך שלתלמיד יהיו תנאים שיאפשרו לו ללמוד; אם הוא נמנע ממימוש חובתו זו, הרי הוא בכלל “ארור עושה מלאכת ה’ רמיה” (ירמיהו מח, י).4 המורה ובית הספר פועלים מכוח הסמכות שנתנו להם ההורים לחנך את ילדם, ובכלל זאת הסכמתם כי ינהגו בילדם לפי הכללים המקובלים בבית ספר ויטפלו בו בדרך שתאפשר לו ללמוד.

2.2.3. הסכמה כללית או פרטנית: אפשר לראות בהסכמת ההורים הסכמה כללית הנותנת בפני המורה אפשרות לבחור בכלים חינוכיים שונים גם אם לא הוסכם עליהם מראש. אם מקור הסמכות הוא הסכמה כללית, עולה השאלה האם המורה יכול להחרים חפץ מתלמיד כאשר ההורה מתנגד לכך בפירוש. אכן, כאשר הכללים מעוגנים בתקנון בית הספר, יש לראות בשליחת התלמיד למוסד הסכמה להוראות התקנון – בייחוד אם ההורים או התלמיד חתמו על התקנון.

3.2.3. סמכות מכוח המדינה: המורה ובית הספר פועלים מכוח הסמכות שניתנה להם על ידי המדינה. בית ספר פועל מטעם מוסדות השלטון במדינה, שיש להם סמכות הלכתית גם להפקיע ממון. אם הנחיות משרד החינוך מאפשרות להחרים חפץ, הדבר מותר מבחינה הלכתית.

4.2.3. השגת גבול: גם אם נניח שההורים לא העניקו סמכות זו למורה, ושסמכות המדינה אינה רלבנטית כאן, הרי שההלכה קובעת כי מותר לאדם לפעול כנגד מי שהכניס לביתו דבר־מה שלא ברשותו, והוא יכול אף להשית את הוצאות הפינוי על משיג הגבול.5 ניתן לראות בכך יסוד הלכתי המתיר לפעול כנגד תלמידים המביאים חפצים מסוימים לבית הספר (אם כי יש לשים לב שכאן בית הספר מבקש דווקא להחזיק בחפץ זה ולא להוציאו).

5.2.3. הפרעה לזולת והגדרת החפץ האסור: כל השיקולים האמורים עד כה נוגעים לתלמיד עצמו. הם מקבלים משנה־תוקף כאשר מדובר על תלמיד שפעולותיו מפריעות לתלמידים אחרים. חשוב להדגיש כי חלק מן הנימוקים הללו רלבנטי רק כאשר מדובר בחפצים שמלכתחילה אסור להביאם, וחלקם שייך גם בחפצים המותרים בהבאה באופן עקרוני אך מסיחים בפועל את דעת התלמיד. ברם, יש שטענו שעצם השימוש בחפץ כהסחת דעת הופך אותו למעשה לחפץ אסור־בהבאה.6

6.2.3. החרמה כעונש: כיוון שבית הספר פועל מכוח סמכות ההורים ומכוח סמכות משרד החינוך, אם תקנון בית הספר או הוראות משרד החינוך קובעות שניתן להשתמש בהחרמה כאמצעי ענישה – הדבר מותר.

3.3. נזק שנגרם לחפץ

כאשר החפץ נמצא ביד המורה הוא אחראי עליו ומופקד על שמירתו. אם המורה מניח את החפץ במקום המיועד לכך על פי הנחיות בית הספר, החפץ עובר מאחריותו של המורה לאחריות בית הספר. לשאלה בדבר מקור סמכותו של המורה להחרים, ומה כלול בסמכות זו, יש משמעות רחבה גם לגבי מעמד המורה או בית הספר ביחס לנזק שנגרם לחפץ. אם היתר ההחרמה בנוי על הסכמת ההורים – נראה כי אין ההורים מסכימים שבית הספר או המורה לא יישא באחריות מסוימת על החפץ, ועל כן יש לראות במורה שומר חינם.7 אם הדברים בנויים על הרחקת מזיק – נראה שאין כל אחריות על המורה ובלבד שלא תהיה פשיעה מכוונת שאין בה צורך משום שהיא לא כלולה בהרחקת ההיזק. אם מדובר בהענקת תוקף מכוח סמכות השלטון – אפשר שהוא אף פחות משומר. אכן נראה כי המורה חייב בתשלומי נזיקין אם פשע בצורת השמירה.

4. מסקנות

1.4. נכון לקבוע את הכללים להחרמה בתקנון בית הספר. היכרות של ההורים ושל התלמיד עם הכללים, וכל שכן חתימתם על התקנון, מקנים לבית הספר סמכות מלאה לפעול על פי התקנון.

2.4. מותר למורה לקחת חפץ מתלמיד כאשר השימוש בחפץ פוגע בסדרי בית הספר וכאשר הוא מסיח את דעת התלמיד או דעת חבריו.

3.4. כאשר הדבר מוגדר בתקנון בית הספר או בהנחיות משרד החינוך, ניתן להחרים את החפץ אף לפרק זמן מסוים – וגם כענישה.

4.4. המורה ובית הספר חייבים לשמור על החפץ כראוי. במקרה שאירע נזק בעקבות התרשלות ברורה של המורה או הנהלת בית הספר  (“פשיעה”) – הם חייבים בתשלומים.


לקריאה נוספת:


הערות שוליים

  1. חוזר מנכ”ל – אקלים חינוכי מיטבי והתמודדות מוסדות חינוך עם אירועי אלימות וסיכון. יש לציין כי גם במקרה של שימוש חוזר בטלפון בזמן השיעור לא מוצעת אופציה של החרמה לזמן ממושך כעונש. מצד שני, הגדרת ההחזרה “לידי התלמיד או לידי הוריו” מתעלמת מכך שאפשר שהתלמיד הוא הבעלים על המכשיר, וכן מאפשרת החזקה במכשיר גם לאחר סיום הלימודים, עד הגעת ההורים.
  2. עיינו: שו”ת משנה הלכות, חלק ו, סימן רפד; הרב יהודה הרצל הנקין, ‘החרמת חפצים מתלמידים’, תחומין, ח (תשמ”ז), עמ’ 186–202; הרב צבי יהודה בן־יעקב, ‘אחריות מורה לחפץ שהוחרם’, תחומין, יט (תשנ”ט), עמ’ 51–54; הרב גדעון בן־משה, ‘החרמת חפצים על ידי מורה בכתה’, פעמי יעקב, מט (תשס”ב), עמ’ צב–צז.
  3. ראו אצל הרב הנקין, ‘החרמת חפצים מתלמידים’, פרקים א–ז. הרב הנקין מוצא איסור בהחרמה של חפץ ואינו מקבל את הסברה שלפיה יש סמכות מיוחדת למורה בעניין זה. למעשה מסכים הרב הנקין שניתן להחרים חפץ עד סוף השיעור או עד סוף יום הלימודים, כיוון שאין בזה צער לתלמיד, ודעתו סומכת על כך שהחפץ יוחזר לו בהקדם.
  4. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמה, סעיף יז.
  5. שם, חושן משפט, סימן שיט, סעיף א.
  6. כלשון הרב בן־יעקב במאמרו הנ”ל: “נראה דגם בנידון דידן אין לתלמידות רשות להכניס לשטח ביה”ס חפצים באופן שיפריעו למהלך התקין של הלימודים, או באופן שיפריעו לאופי החינוכי של בי”ס. כאשר תלמידה מכניסה חפצים כאלו, הרי היא כמכניסה שלא ברשות”.
  7. הרב בן־יעקב והרב בן־משה דנים במאמריהם הנ”ל בשאלה האם יש להתייחס למורה כשומר שכר, כיוון שהוא מקבל שכר על עבודתו. לדעתם, כיוון שהשכר איננו על השמירה יש להתייחס אליו כשומר חינם. יש להוסיף שהמשכורת בדרך כלל איננה משולמת על ידי בעלי החפץ אלא על ידי המדינה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.