כיצד נהפוך את החופש מ”עונש” לברכה?

במהלך החופש הגדול גורמים רבים מנסים לסייע להורים להעסיק את ילדיהם: המתנ”סים, תנועות הנוער, משרד החינוך, מחלקות החינוך העירוניות, גופים התנדבותיים, ועוד. אולם יש תחום אחד שהוא תלוי אך ורק בהורים, בו אף גורם חיצוני איננו יכול לבוא לעזרתם ולהחליף אותם. זה תלוי בהם ורק בהם. איזה תחום? התקשורת בינם לבין ילדיהם.

עבור הילדים, היציאה לחופשה יוצרת מפנה במרכז הכובד של חייהם. במהלך שנת הלימודים, חייהם התחלקו בין הבית לביה”ס (אם הם שהו במסגרת שבה התקיים יום לימודים ארוך, גבר משקל ביה”ס על משקל הבית). בחופשה – יש רק בית. זה משפיע על טיב התקשורת בין ההורים לילדים. במהלך השנה, אם התקשורת בין ההורים לבנם לקויה, זה מורגש על ידו בצורה חלקית בלבד, מפני ששהות בביה”ס ממלאת חלק ניכר מהנפח הרגשי שלו. בחופשה, כשיש רק בית, אם התקשורת בין ההורים לבנם לקויה, הקושי מורגש על ידו במלוא חריפותו. אם אין התייחסות לילד, אם הבית קר ומנוכר, עלול הילד להגיע למסקנה שאין לו בית.

הבה נדבר בשפה חיובית ולא שלילית: החופשה היא הזדמנות להעמיק את התקשורת בין ההורים לילדיהם. הילדים פנויים יותר לקשרים משפחתיים ואף מצפים להם. השאלה היא האם ההורים פנויים? האם יש להם סבלנות לילדים ששוהים 24 שעות בבית? האם הם מקרינים אושר ושמחה על ההזדמנות לפגוש את ילדיהם בתדירות גבוהה יותר? האם הילד מרגיש שתוספת הקִרבה להוריו מטיבה לו? האם בסוף החופש יוצא הנער (או הנערה) עם חוויה חיובית מהמפגש האינטנסיבי עם הוריו, או להיפך – עם חוויה שלילית ומייסרת, והוא מייחל לחידוש הלימודים כדי לברוח מהבית?

הורה שמתייחס לחופש הגדול כקללה, כ”עונש”, משדר לבנו שהוא איננו רצוי, או רצוי בתנאי שנוכחותו מצומצמת. “כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם” – אף הבן והבת יתייחסו לחופש כעונש, ויפנימו שהקִרְבה להוריהם היא סיבה לכאב ולא לאושר.

יש להורים סיבות רבות לכעוס על בנם בחופש: הוא קם מאוחר ובקושי מתפלל, הוא בטלן, איננו עושה כלום, הוא איננו פותח ספרי קודש, הוא מבלה עד לשעות הקטנות של הלילה, הוא מאמץ התנהגות סיכונית, יש לו ערימות של זמן פנוי אך מסרב להושיט יד בבית, הוא מתחמק מכל מטלה. זו רשימה חלקית המוכרת לכל הורה. אם אכזבת ההורים מהתנהגות בנם תכתיב את טיב התקשורת ביניהם במהלך ימי החופשה, תצא המשפחה מהחופשה פגועה מאוד. הצלקת שתיווצר לא תיעלם בסיום ימי החופש.

לפני שמתחיל החופש הגדול צריכים ההורים לקחת נשימה עמוקה ולהחליט שיהיה מה שיהיה – לא יצליח השטן של הכעס לערבב את שמחתם. הסתכלות חיובית על החופש הגדול, על הפוטנציאל החיובי שגלום בו להידוק הקשר עם הילדים, היא פתח ליצירת אווירת שמחה פנים-משפחתית. הראיה החיובית תוביל לחיפוש דרכים מעשיות להידוק הקשר עם הילדים: החל משיחות ודיונים משותפים, דרך החלפת חוויות אישיות ועד למשחקים וטיולים משותפים.

לא די בראיה חיובית אלא גם נדרשת פניוּת נפשית. גם אם הזמן הפנוי העומד לרשות ההורים מוגבל ואין להם אפשרות להשתעשע מבוקר עד ערב עם ילדיהם, חשוב שבזמנים שההורים מקדישים להם, הם יהיו פנויים נפשית, לבל יחושו הילדים שהם מעמסה על הוריהם.

ראיה חיובית על החופשה עשויה להשפיע על איכותה ועל תוצאותיה. במקום עונש – ברכה. במקום מתח – שמחה. במקום נתק בין הורים לילדים – הידוק הקשר ביניהם. במקום תקשורת לקויה – תקשורת בריאה.

מבחן של בחירה חופשית

א. אחריות מלאה

עבור הורים רבים, תקופת החופש הגדול היא מעמסה חינוכית בלתי נסבלת. אם במהלך השנה, התחלקה האחריות החינוכית בין ההורים לבית הספר, הרי שבחופש נופלת האחריות החינוכית על ההורים בלבד.

בחופש אי אפשר להאשים את בית הספר בכישלונות החינוכיים של הילד, מפני שההורים לבדם אחראים עליו מהבוקר עד הערב. טבעי הדבר שקבלת אחריות חינוכית מלאה היא פתח לשמחה המהולה בחרדה. שמחה – על האתגר החינוכי, על ההזדמנות לחנך על פי רוח הבית, על האפשרות להדק את הקשר עם הבן והבת (במיוחד אם הוא/היא לומדים במוסד פנימייתי), על הזכות לקִרבה נפשית איתם. חרדה – מפני גדול המשימה! השותפות עם בית הספר בחינוך הילדים היא נוחה מאד. חלק מהמטלות הלא-נעימות לוקח בית הספר על עצמו ופוטר מהן את ההורים. בית הספר מחייב את התלמידים להקפיד על נורמות דתיות, כגון: הופעה חיצונית (טלית קטן לבן והופעה צנועה לבת), קימה בבוקר, תפילה בזמן, לימוד תורה יומי ועוד. בית הספר איננו מהסס להשתמש באמצעי משמעת על מנת להשיג את מבוקשו, והוא מצליח בכך. נוח להורים שבית-הספר יתכתש במקומם עם הילד. עם היציאה לחופש, עוברת האחריות החינוכית על מכלול ה”חובות הדתיות” של הבן והבת אל ההורים, וזאת בנוסף לאחריותם על הניצול היעיל של זמנם במשך כל החופש הגדול (חודשיים!). החרדה נובעת לא רק מגודל המשימה אלא גם מהחשש מעימות שעלול להתפתח בינם לבין ילדיהם סביב רבים מהנושאים הנ”ל. המחשבה על העימותים הצפויים עם הבן, ואפילו על עצם אפשרות העימות, מספיקה כדי להעביר חלחלה בהורים רבים.

בחופש הגדול יש להורים אחריות מלאה, האמנם? קביעה זו מתעלמת מהשותף המרכזי: הבן והבת. היא רואה את ההורים כאחראים הבלעדיים לכל מה שיתרחש במהלך החופש הגדול, ומה עם הבן והבת?! מה תפקידם ומהו חלקם במשוואה? מהי משמעות חופשת הקיץ עבור ילדינו?

ב. מבחן

עבור ילדינו, חופשת הקיץ היא בראש ובראשונה חירות, חירות לנצל את הזמן כרצונם ללא לחץ חיצוני. ניתן להסתכל על זה בשתי צורות הפוכות לחלוטין זו מזו:

האחת, רואה בחופש הגדול אסון חינוכי, קללה ואֵם כל חטאת. כל המסגרות המחייבות והכפייתיות שתמכו בילדים לאורך השנה הוסרו בבת אחת והותירו אותם בחלל ריק. זו הסיבה שבני הנוער קמים מאוחר והולכים לישון מאוחר, ובתווך – בטלה. אין מרץ ואין רצון. ומכאן קצרה הדרך ל”נפילות” רוחניות, דתיות ומוסריות. האינטרנט על שלל פיתוייו מחליף את בית המדרש ואת כיתות הלימוד. כל יום החולף בחופש הגדול קללתו מרובה מחבירו. ההורים חסרי אונים ומיוסרים. בטלנות ילדיהם מוציאה אותם מדעתם. זוהי קרקע פורייה לעימותים ומתחים בתוך הבית.

השנייה, רואה בחופש הגדול הזדמנות, אתגר של בחירה חופשית. ואולי אף יותר: מבחן של בחירה חופשית. במשך שנת הלימודים בני נוער רבים קובלים על כפייה עודפת מצד מערכת החינוך. הם מתקוממים נגד כל מה שנודף ממנו ריח של תכתיב, הם נלחמים נגדו ומורדים בו. הם סולדים מהעונשים המלווים את כל מה ש”חייבים” לעשות. הם מבקשים חירות, חופש, מרחב בחירה ועצמאות. לטענתם, הכפייה איננה תורמת מאומה אלא רק מפריעה לעשות את הטוב מפני שהוא טוב. העונשים פוגמים בטעמו של הטוב. אז, הנה הגיע החופש – הגיע הזמן שיכולים בני הנוער להוכיח שהכפייה מיותרת לחלוטין, שהם מסוגלים לבחור בטוב מפני שהוא טוב, מתוך חופש, מתוך אהבה, ולא רק בגלל יראת העונש.

בני הנוער מטיחים בנו: “תנו לנו לקיים בלא כפייה”. בחופש ניתן לתבוע מהם לפרוע את השטר, להעביר להם את האחריוּת בצירוף מילות הסבר: “אתם טוענים שהכפייה מיותרת ומזיקה, אתם דורשים עצמאות ואחריות אישית. הנה, הן נתונות לכם בחופש. אתם מוזמנים להוכיח שאין כל צורך בכפייה חיצונית כדי לשמור על אורח חיים דתי, על נורמות מוסריות, על סדר זמנים, על כללי בטיחות (בטיולים ובטרמפים), על כיבוד הורים, על ניצול יעיל ופורה של הזמן. אנחנו נעמוד לצדכם לעזור לכם, לסייע לכם, ככל שנתבקש”. החופש הגדול הוא תקופת קבלת האחריות. חופש גדול = אחריות גדולה. חופש ארוך = אחריות ארוכה.

את המסר הזה חייבים ההורים להעביר לילדיהם. זו צריכה להיות שיחת הפתיחה לחופש. לא איומים, לא הפחדות ולא עונשים, אלא הצבת אתגר גדול: דרך ארץ ותורה, הליכה בדרך ישרה וקיום מצוות מתוך אהבה ולא מתוך יראה. הרציונל החינוכי הוא העברת האחריות לילדים.

עם זאת, ההורים אינם מסתלקים ונעלמים. הם נשארים בתמונה, מוכנים לעזור ולסייע, אבל עיקר האחריות עוברת לילדים עצמם. כיצד ההורים יעזרו? בתמיכה ובמעשה. בראש ובראשונה, בתמיכה נפשית, בעידוד ובדברי חיזוק. וגם בעזרה מעשית, כגון: סיוע בקימה בבוקר. אם ברכישת שעון מעורר, כאשר יש צורך בכך; ואם בתפקיד של שעון מעורר אנושי, כאשר הבן או הבת מבקשים זאת. בכל מקרה, העזרה תבוא אך ורק כהיענוּת לרצונם של הבן והבת ולבקשתם.

זאת ועוד. מרחב הבחירה של החופש הגדול הוא לא רק אתגר או מבחן בלבד אלא גם צורך חינוכי. לצד תקופות חיים לחוצות בתוך מסגרות מחייבות ומכתיבות, רצויה גם תקופה של הרפיה ומרחב, כדי שנפש הילד תתפתח בצורה חופשית, על פי טבעה, ללא מועקה חיצונית. תקופת ההרפיה חיונית לעיכול כל מה שנקלט במהלך השנה ונערם בתוך הנפש. היא נדרשת על מנת שהילד/הנער יטעמו טעם של בגרות אישית.

הוי אומר: עם היציאה לחופש הגדול מאבדים ההורים שותף נאמן לחינוך ילדיהם: את בית הספר. אך הם יכולים ההורים למצוא שותף חלופי. השותף החלופי לנשיאה באחריות החינוכית הוא הילד עצמו.

ג. הכנה למבחן

לא כל בני הנוער עוברים בהצלחה את “מבחן הבחירה החופשית” של החופש. רבים אינם מצליחים לגרד אפילו ציון עובר. הם מוצאים את עצמם בסוף החופש במקום נמוך וירוד. לאור זאת עלינו לבחון האם שיטת “מבחן הבחירה החופשית” רצויה. משנה חינוכית נבחנת לא רק על פי איכות התיאוריה שלה אלא גם על פי מבחן התוצאה. אם התוצאה איננה מספקת, כנראה שמשהו לקוי בתיאוריה או ביישומה. אם בני נוער רבים נכשלים ב”מבחן הבחירה החופשית” שמציב החופש הגדול בפניהם, זה מעיד שמבחן זה הוא גדול עליהם.
יתכן שבני הנוער מתקשים לעמוד במבחן מפני שלא התכוננו לקראתו. דרכו של עולם שמי שמתכונן היטב למבחן יש לו סיכוי להצליח בו, ומי שאיננו מתכונן אליו צפוי לקבל ציון נמוך. אם החופש הגדול מציב בפני בנינו מבחן, הם חייבים להתכונן אליו. זה ישפר את הישגיהם במבחן הבחירה החופשית.

סקר “שביעות רצון” שנערך לפני שנים אחדות בקרב בני נוער בתום החופש הגדול העלה נתונים די צפויים: מרבית בני הנוער אינם מרוצים מהאופן שבו הם ניצלו את שני חודשי החופש הגדול. רבים מהם הצהירו שלוּ ניתנה להם הזדמנות לחזור אחורה בזמן ולהתחיל מחדש את החופש, הם היו מנצלים אותו בצורה שונה, יעילה יותר. תוצאות הסקר אינן מפתיעות את כל מי שעוקב אחר התנהלות בני הנוער בימי החופש: מרביתם מבזבזים בלא כלום את ימי החופש. בתום ימי החופשה הם מאוכזבים ומתוסכלים מההחמצה האדירה.

המסקנה היא שהיציאה לחופש מחייבת הכנה. לא מסתערים על החופש בלי תכנון מוקדם. עצמאות ומרחב אינם אנטיתזה לתכנון. התכנון חייב לכלול לימוד עיוני של דרכי ההתמודדות עם הפנאי ולימוד פרקטי כיצד בונים סדר יום יעיל במהלך החופש.

ההכנה המוקדמת, לפני היציאה לחופש, מוטלת על מערכת החינוך. לפני שמערכת החינוך סוגרת את שערי בתי הספר בפני התלמידים ומעבירה אותם בחזרה לרשות הוריהם, מוטל עליה להשקיע בהכנת התלמידים לקראת החופש הגדול. לא די בשיחה אחת, מבריקה ככל שתהיה, ביום האחרון ללימודים. לא די בתזכורת שצריך ללמוד תורה ולהתפלל בחופש הגדול, אלא נדרשת הכנה מעמיקה ושיטתית המקיפה את כל התחומים המאפיינים את החופש הגדול:

  1. ראשית ההכנה היא עיונית: לברר מהי מטרת החופש ומהי הצדקתו. מהי ההצדקה לצאת לחופש, מה הם האתגרים החיוביים הטמונים בחופש, כיצד ניתן להתקדם ולהוסיף קומה רוחנית בחופש. אם לא ננמק בצורה חיובית את היציאה לחופש ולא נסביר לבני הנוער מהו הערך החיובי שלה, עלולה היציאה לחופש לשדר להם מסר שלילי, שמותר לבזבז את הזמן בלא שיש לכך מטרה ותועלת כלשהי. גם אם בסופו של יום, הם לא הצליחו לעמוד בכל האתגרים החיוביים של ימי החופש שהצבנו בפניהם, התקלה היתה ביישום ולא במהות. עצם החופש איננו שלילי.
  1. בירור מהי משמעות הבחירה החופשית שימי החופש מזמנים: אחריות אישית מול כפייה חיצונית; חובת העבודה הרוחנית במהלך החופש; מהו המינימום המתחייב; המלצות ל”קביעוּת” בלימוד (מה ללמוד ומתי).
  2. התלמידים צריכים לקבל סדרת שיעורים על ניצול זמן וניהול זמן. לא די בשיעורים תיאורטיים. חייבים לקיים סדנאות בקבוצות קטנות של תלמידים כיצד מנהלים את הזמן בחופש, כיצד בונים תכנית יומית, שבועית, חודשית. כיצד מחפשים רעיונות, היכן מוצאים אותם.
  3. ערך ההתנדבות (כולל עצות מעשיות).
  4. תרבות הפנאי, דירוגה, סכנותיה (אינטרנט, ספרות, טלוויזיה).
  5. בטיחוּת בחופש (בעיקר בטיולים ובטרמפים).
  6. הנער ומשפחתו (סיטואציות משפחתיות שונות המאפיינות את ימי החופש: חיכוכים, עזרה בבית, טיול משפחתי).
  7. הלכות החופש הגדול (הלכות טיולים, זמני תפילות, צניעות באתרי בילוי).
    עם הכניסה לחופש מתחיל השלב השני: התכנון. אי אפשר לנצל בצורה יעילה את החופש בלא תכנון מוקדם. מי שקם בבוקר ומתחיל לתכנן את יומו, סיכויו להפיק ממנו תועלת משמעותית שואפים לאפס. כך יורדים לאבדון חודשיים תמימים, יום אחר יום. הדרך הנכונה היא להתיישב בלילה הראשון לחופש מול יומן ולתכנן את שני חודשי החופש, למלא כמה שיותר משבצות ולהשאיר “חורים” בודדים לתוכניות מזדמנות.

סקר שנערך בקרב בני נוער העלה למרבה ההפתעה שאחוז ניכר מבני הנוער מוכן להתייעץ עם “יועץ לימי החופש” על תכנון מוקדם של החופש. תכנון חודשיים של ימי חופש הוא “גדול” עליהם, על כן הם היו שמחים לקבל עזרה. על השאלה “עם מי אתם מעוניינים להתייעץ?”, היו תשובות רבות ומגוונות, אולם רוב הנשאלים לא היו מעוניינים לקבל ייעוץ מהוריהם כיצד לתכנן את החופש. על כן, אל נכפה את עצמנו על ילדינו, אל נתכנן את החופש במקומם, אל נכתיב להם את התכנית שבנינו, אלא נדרבן אותם לתכנן בעצמם ולהתייעץ עם מי שהם רוצים.

לסיום, נזכיר דבר המובן מאליו: ככל שהחופש מתארך, כך המבחן קשה יותר. עבור חלק מבני הנוער, זאת משימה בלתי אפשרית. אִלו החופש היה קצר יותר, לא רק שהנזק היה קטן יותר אלא שההצלחה היתה גדולה יותר והתועלת מרובה. בני הנוער היו יוצאים מורווחים. על כן, חיוני לקצר את החופש הגדול.

בין רגע לרגע – עיון בערכה של החופשה

א. סוגי הזמן

האם יש רגעים ששווים יותר ויש רגעים ששווים פחות? האם יש “זמן” שאסור לבזבז ויש “זמן” שמותר לשפוך בדליים במדרון הרחוב? האם יש סוגי זמן שונים? – שאלות אלו מתעוררות בפתח חופשת הקיץ.
במשך שנת הלימודים נדרשים בנינו ובנותינו לנצל כל רגע, להתאמץ ולהוציא מן הכוח אל הפועל את כל הפוטנציאל הגלום בהם. כל רגע מוקדש להתקדמות רוחנית בלימודי הקודש ולהרחבת ההשכלה בלימודי החול. עולמו המופלא של הקדוש-ברוך-הוא זוכה להתעניינות גבוהה.

ולפתע הכל קורס. מסתיימת שנת הלימודים בחגיגיוּת מרובה, ספרי הלימוד נערמים כאבנים שאין להן הופכים ומשתתקים קולותיהם והבל פיהם של תינוקות של בית רבן. עולמו הקסום של הקדוש-ברוך-הוא מפסיד אלפי סקרנים והוא שוקע בתהומות השכחה. הזמן הופך למצרך זול והבטלה יורדת לעולם.
כיצד ניתן להצדיק את היציאה לחופשת הקיץ של תלמידי בתי הספר?!

מסופר על החפץ-חיים, שפעם פרץ בבכי לפני הימים הנוראים. כששאלוהו לפשר הדבר, הוא השיב שהוא בוכה מפני שהוא איננו זוכר כיצד הוא ניצל רגע אחד. קשה להגיע לניצול מלא ומקסימאלי של הזמן – אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים – אבל לכל הפחות זו צריכה להיות שאיפתנו.

ב. סוגי החופש

התורה משתמשת בשלושה ביטויים נרדפים למלה חופש: חופש (“ושִלחתו חופשי” ביחס לעבד עברי), נופש (“שבת וינפש”), שביתה (“ושבתה הארץ” ביחס לשמיטה). ההתבוננות בשלושת הביטויים האלו תגלה שלכל אחד מהם יש תוכן ייחודי נבדל, ולאף אחד מהם אין קו משותף עם חופשת הקיץ של תלמידי בתי-הספר:
“חופש” – פירושו בתורה הוא חירוּת מעבדוּת, שחרור מהשעבוד לאיש זר. מובן מאליו שילדינו אינם זקוקים ל”חופש”, הם אינם עבדים או שפחות, ומורי בתי-הספר אינם חשודים בעבדוּת בלתי חוקית.

שמא התלמידים זקוקים ל”נופש”? – נופש מלשון “נפש”. “נופש” פירושו התרכזות בענייני הנפש. “שבת וינפש” – השבת מיועדת לריכוז נפשי, לטיפוח הצדדים הנשמתיים. חז”ל (ביצה טז א) למדו מכאן שבשבת זוכה כל יהודי לנשמה יתירה. הקריאה ל”נופש” היא קריאה לתוספת התעלות רוחנית. בנינו בוודאי זקוקים ל”נופש” במשמעותו המקורית, אולם הניצול המקובל של חופשת הקיץ הוא רחוק מאוד ממנו.

חופשת הקיץ קרובה יותר למושג “שביתה”, שפירושו הוא הפסקה של פעולה קודמת. התלמידים שובתים מלימודיהם, הם מפסיקים את מסלול לימודיהם. האם שביתה זו מוצדקת? כדי ללמוד על עמדת התורה בנידון, נפנה אל הפסוק בתורה בו המילה “שביתה” מופיעה לראשונה. בספר בראשית נאמר: “וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה… כי בו שבת מכל מלאכתו” (בראשית ב ב-ג). שביתה תיתכן רק לאחר שנעשתה כל המלאכה, כפי שלימדונו חז”ל, שיהודי נדרש להתנהג בשבת כאילו כל מלאכתו הסתיימה כדי שהוא יהיה פנוי נפשית להתרכז בעלייה הרוחנית (“שבת וינפש” – השביתה היא הדרך ל”נופש”, לבנין הנפש).

נשוב אל חופשת הקיץ – אין שביתה אלא אם כן הסתיימה כל המלאכה. האם אנחנו מעוניינים לחנך את בנינו ואת בנותינו לחיות באשליה שכל מלאכת הלימודים נסתיימה?! זוהי גישה אנטי-חינוכית!

מכל האמור עולה שחופשת הקיץ איננה זהה לא לחופש ולא לנופש ואף לא לשביתה במשמעותם המקורית והרצויה. האם נסיק מכך שחופשת הקיץ שלילית?

ג. הרפיה ויצירה

חופשת הקיץ איננה פסולה. מדוע? מפני שהחברה המודרנית מתאפיינת בעצבנות יתירה, וזה מקרין גם על בנינו ובנותינו. גם בית הספר יוצר מתח רב: מתח לימודי, משטר חינוכי, משמעת, שיעורי בית, מבחנים, עונשים… כל אלו גורמים למועקה מצטברת. מערכת השיעורים הקבועה יוצרת מבנה לימודי מוצק אך מונוטוני. מועקה ומונוטוניוּת מצטברות עלולות להשבית את המרץ והחיוּניוּת הדרושים לצמיחה רוחנית תקינה. על כן זקוקים התלמידים לפסק זמן לשם ריענון.

גם התורה איננה כתובה ברצף אחד. קיימים בה רווחים לבנים בין פרשה לפרשה כדי “ליתן רווח בין הדבקים”. החופשה נועדה לעיכול רוחני פנימי של כל מה שנלמד במשך השנה וכן לגיוון ולשינוי אווירה כדי שהתלמידים יתחילו את שנת הלימודים הבאה בכוחות מחודשים.

החופשה נועדה לגיוון ולשינוי ולא לבטלנות. ריבונו-של-עולם שונא בטלנות. חז”ל קובעים ש”נכרי ששבת – חייב מיתה, שנאמר: ‘ויום ולילה לא ישבתו'” (סנהדרין נח ב), “לא תוהו בראה [= ה’ לא ברא את העולם לתוהו] אלא לָשֶׁבֶת יצרה” (ישעיה מה יח) – לבנות, ליצור, לפעול. החופשה נועדה להתחדשות, לריענון וליצירתיוּת ולא לבטלה, חס וחלילה. מותר להחליף מקצוע במקצוע ונושא בנושא, ובלבד שיתקיים “לָשֶׁבֶת יצרה”.

כשם שאין הבדל בין דם לדם, כך אין הבדל בין רגע לרגע, ואסור “להרוג את הזמן” גם בימי החופשה. נקבל בשמחה את החופשה, אך נקפיד להעניק לה אופי יצירתי. נגוון ונתרענן, אבל נלחם בכל שביב של בטלנות.

החופשה ונזקיה

א. נזקי הבטלה

יש אומרים שאויבו הראשי של האדם המודרני הוא עודף הפנאי. בעבר, האדם היה משועבד לעבודתו ולפרנסתו. הקללה “בזיעת אפך תאכל לחם” נתקיימה בו במלואה. מלחמת הקיום עשקה ממנו את כל כוחותיו והשפילה אותו עד עפר (רבים מכרו עבור פרוסת לחם את גופם לבעלי הון שניצלו אותו עד תום). מזריחת השמש עד לשקיעתה, נאבק האדם בעקשנות נגד איתני הטבע. עם רדת החשיכה הוא שב לביתו וישן שנת עמלים. וחוזר חלילה. כך עברו עליו כל ימיו ולילותיו, ללא רוחניות וללא תרבות, ללא “בילויים” וללא שעשועים.

המהפכה התעשייתית שִחררה את האדם מהשעבוד לעבודה. לאט לאט נוצרו חללים של פנאי לפעילות תרבותית ולבילויים. ברבות הזמן, חללי הפנאי הלכו וטפחו עד שהפכו למעמסה. עודף הפנאי גורם מועקה נפשית. נזקיו שונים מנזקי עודף השעבוד לעבודה, אולם גם הם חמורים. השעבוד לעבודה עושק מהאדם את כוחותיו הפיזיים, ואילו עודף הפנאי מפורר את נפשו.

המשנה במסכת כתובות (דף נט ב) מונה את חובות האישה כלפי בעלה. בין השאר היא קובעת שגם כאשר הבעל מחזיק מאה משרתות בביתו, חייבת אשתו לעסוק במלאכה (=תעסוקה), מפני “שהבטלה מביאה לידי זימה”. בהמשך, מוסיפה המשנה שאם הבעל מונע מאשתו כל סוג של תעסוקה, הוא חייב לגרש אותה מפני ש”הבטלה מביאה לידי שעמום”, כלומר: לשיגעון (רש”י). הבטלה מביאה לידי זימה ולידי שיגעון. זימה היא דוגמה חריפה לקריסה מוסרית; שיגעון הוא ביטוי לקריסה פסיכולוגית, להתפוררות נפשית. בשלב ראשון, הבטלה דוחפת את האדם להבלים, עד שהוא מתדרדר לשפל מוסרי. בשלב שני, לאחר שהאדם מיצה את כל הבילויים האפשריים, מתחילה הבטלה לכרסם ביציבות הנפשית שלו עד שהיא ממוטטת אותו מבחינה פסיכולוגית.

חז”ל (שם) שואלים, מתי הבטלה מביאה רק לידי “זימה” ומתי גם לידי “שעמום” (= שיגעון)? תשובתם היא, שאם אדם עוסק ב”מיני שחוק” הוא עלול לבוא לידי זימה אך לא לידי שיגעון. רק בטלה גמורה מביאה לידי שיגעון. פירוש: יש בילויים (“מיני שחוק”) שנכללים בקטגוריה של בטלה מפני שאין בהם תוכן חיובי משמעותי. לדוגמה, ההתמכרות לצפייה בטלוויזיה ולשוטטות באינטרנט היא סוג של “בטלה” המשפילה את נפש האדם ופוגעת ברמתו המוסרית. כנ”ל ההתמכרות למשחקי קלפים. חמורה ממנה היא הבטלה הגמורה: בזבוז זמן, “מריחת זמן”, בניסיון “להרוג את הזמן”… היא מביאה גם לידי טירוף הדעת.

עבור חלק מבני הנוער, החופש הגדול הוא “בטלה” אחת ארוכה המורידה את רמתם המוסרית ומכרסמת בבריאותם הנפשית. חלקם מבלים את מרבית זמנם ב”מיני שחוק” ירודים. חלקם שׁוחקים את זמנם, יושבים על ספסלי רחוב ומנהלים שיחות תפלות במטרה להעביר את הזמן.

חז”ל באבות דרבי נתן (פרק יא) ביארו את הפסוק “ועשית את כל מלאכתך – להביא את מי שיש לו חצרות או שדות חרבות, ילך ויתעסק בהן… אין אדם מת אלא מתוך הבטלה”. פירש בעל ה”תורה תמימה” שחז”ל דייקו מהתוספת “כל מלאכתך” שגם מי שאיננו חייב לעבוד לצורך מחייתו, “ישתדל להמציא לו [= לעצמו] מלאכה, אף כזו שאיננה מוכרחת לו, על מנת שלא ילך בטל”. המלאכה המוזכרת במאמר חז”ל היא שיקום חצר חרבה או שדה בּוּר. זהו סוג של “עבודה יזומה”. המאבק בבטלה הוא טוטאלי וללא פשרות. כל תעסוקה בחופש היא ברוכה, ואפילו “עבודות יזומות”, ובלבד שלא יפלו בני הנוער לתוך הבטלה! התנדבות קהילתית, עבודות בנין וקטיף, ואפילו פעילות פוליטית – הכל כשר. “כל מלאכתך”. רק לא בטלה!

חז”ל (מכילתא דרשב”י) למדו מהפסוק “ששת ימים תעבוד… ויום השביעי שבת לה’ אלוקיך” (שמות כ ט) שנצטווינו לא רק לשבות ביום השביעי אלא גם לעבוד ששה ימים. העבודה איננה למטרת בנין העולם בלבד אלא בעיקר לשם מימוש הפוטנציאל האנושי האישי ומיצוי האיכויות הטמונות באדם. “אדם לעמל יולד”.
רבים מן המפרשים פירשו בדרך זו את לשון המשנה בפרקי אבות (אבות א י): “שמעיה אומר: אהוב את המלאכה…”. ‘עשה מלאכה’ לא נאמר במשנה אלא ‘אהוב את המלאכה’. מדוע? התשובה רמוזה בפירושו של רבי עובדיה מברטנורא למשנה: “אפילו יש לו במה להתפרנס, חייב לעסוק במלאכה, שהבטלה מביאה לידי שעמום”. המשנה ממליצה לעסוק במלאכה כלשהי ללא קשר לצורכי הפרנסה אלא לשם תעסוקה, למנוע חיי בטלה1.

ב. הרס התשתית האנושית הקיומית

בסעיף הקודם עמדנו על הסכנה הרוחנית הכפולה של ה”בטלה” – הבטלה מביאה לידי “זימה” (= נפילה מוסרית) ולידי “שעמום” (= שיגעון, התמוטטות פסיכולוגית).

קיימת סכנה נוספת המתוארת אף היא במשנה (אבות ג ה): “הניעור בלילה, והמהלך בדרך יחידי והמפנה לבו לבטלה – הרי זה מתחייב בנפשו”. המפרשים נתקשו בהבנת משנה זו. המהלך בדרך יחידי, במה היה עסוק בעת הליכתו? אם הוא למד תורה, מדוע הוא מתחייב בנפשו? ואם הוא לא למד תורה, הרי הוא בכלל “מפנה לבו לבטלה”?! לכן יש שגרסו (רע”ב): “המהלך… ומפנה לבו לבטלה”. המשנה איננה מונה שלוש דוגמאות אלא שתיים בלבד (הניעור בלילה, והמהלך יחידי ומפנה לבו לבטלה). קושיא דומה הקשו גם על הדוגמה הראשונה במשנה “הניעור בלילה”, והשיבו בצורה דומה: “המפנה לבו לבטלה” מוסב גם על “הניעור בלילה”.

אולם המהר”ל (בספרו “דרך חיים”) סבור שהמשנה מונה שלוש דוגמאות שונות. לדעתו, המכנה המשותף לשלושתן הוא “יציאה מסדר העולם”, כלומר, חריגה מהמסגרת הטבעית הבסיסית של הקיום האנושי. מי שחורג ממנה יוצא מ”השמירה האלוקית על העולם” ומתחייב בנפשו.

פירוש: הניעור בלילה ללא כל אילוץ, במקום לישון על מיטתו, הופך את הסדר הטבעי. הוא ער בלילה וישן ביום, בכך הוא הורס את אחת מהמסגרות הבסיסיות של חיי האדם ופוגע באנושיותו. בדומה לו גם “המהלך בדרך יחידי” יוצא מהסדר החברתי הנורמלי מפני שאדם אמור לפעול כחלק מהחברה האנושית ולא כיחידה נפרדת. גם המפנה לבו לבטלה משבש את הסדר הטבעי – “העולם הזה נברא שיהיה פועל ולא יהיה בטל” (מהר”ל). היצירתיוּת היא צורך קיומי לאדם. אמנם קשה לנצל כל רגע ולמלא אותו בתוכן משמעותי, אבל המפנה לבו לבטלה איננו “בטלן” או עצלן מצוי אלא אדם “המבקש את הביטול”, כלומר אדם שתוכן חייו הוא בטלה. אף הוא יוצא מהמסגרת האנושית.

המשנה מזהירה: מי שחורג מהמסגרת האנושית, “מתחייב נפשו”. אמנם כל מסגרת כובלת אבל היא גם שומרת. פריקת עולה של המסגרת מעניקה תחושה (מזויפת) של חירות, אולם מסכנת את קיומו האנושי.
סכנה חמורה זו מרחפת על בנינו בימי החופש הגדול: פריצת המסגרות הבסיסיות ביותר הקשורות לטבע האנושי הבריא. הסדרים הנורמליים משתבשים לגמרי. בני נוער רבים ערים עד לשעות הקטנות של הלילה ומשלימים את שנתם בשעות הבוקר המאוחרות. אחדים מאבדים את הרגלי הניקיון המינימאליים ושוכחים את כללי הזהירות והבטיחות, מסתכנים בטיולים ומכניסים את עצמם להרפתקאות מיותרות. אחרים שוקעים בבטלה איומה. מהיכן כל זה נובע? מפריצת המסגרות האנושיות הבסיסיות!

“החופש הגדול” לא נועד לפריצת מסגרות, לא לשם כך הוא נקבע. התועלת של החופש הגדול מותנית בשמירה על המסגרת הבסיסית של חיי האדם. לעיתים ממליצים למישהו לשנות מסגרת על מנת לגוון ולהחליף אווירה. במה דברים אמורים? בשינוי של מסגרת משנית והחלפתה במסגרת אחרת, ולא בניפוץ המסגרות האנושיות הבסיסיות. מהי מסגרת משנית? מקום לימודים, מקום עבודה, מקצוע וכדומה. מהי מסגרת בסיסית? משנתנו מנתה שלוש דוגמאות: הקפדה על פעילות ביום ושינה בלילה, השתייכות חברתית ושמירה על כללי בטיחות ראויים, וניצול מושכל של הזמן. גם בחופש, אסור לוותר על תווי ההיכר האנושיים.

ההתמודדות עם הזמן בחופש הגדול

א. בזבוז זמן

הסתיימה שנת הלימודים, אלפי בני נוער יוצאים לחופש, והבטלה יורדת לעולם. אחוז לא קטן מבני הנוער עתידים לעבור את החודשיים הקרובים בבטלנות גמורה, כאילו אין כל ערך לזמן. למרות שתופעה זו איננה חדשה, עדיין היא אומרת דרשני: האין בני הנוער מכירים בערך הזמן? האם הם אינם מודעים לאפשרות של ניצול הזמן בצורה יעילה? מחקרים שנערכו בשנים האחרונות, הראו שעם תום החופשה, מרבית בני הנוער מאוכזבים ומתוסכלים מהניצול הלא-יעיל של החופשה. למרבה הפלא, שנה לאחר מכן, עם צאתם לחופש הגדול, לא ניכר אצלם שינוי מהותי בדפוסי ניצול הזמן בחופש. מהו שורש התופעה?

בני הנוער נוהגים עם הזמן הרב העומד לרשותם בימי החופש כפי שנוהג עני שהתעשר לפתע. העשיר החדש נוטה לבזבז את כספו. על אף שאתמול הוא ידע להעריך כסף ונהג בחסכנות יתירה, עתה כאשר כסף רב מונח בכיסו הוא הופך לבזבזן. זהו סוג של שיכרון כוח, סוג של אשליה. העשיר החדש משלה את עצמו שהוא יושב על אוצר בלתי נדלה. יש לו תחושה של שליטה אינסופית. ההתפכחות באה כאשר האוצר מתדלדל, ואז הוא מצטער על הבזבוז המשווע, אבל זה כבר מאוחר.

כך גם הנער היוצא לחופש הגדול. עד אתמול הוא היה עני בזמן “פנוי”. רוב יומו היה משועבד לבית הספר ולחובות הלימודיות, והוא נדרש לתמרן עם יתרת הזמן שעמדה לרשותו. בסיום שנת הלימודים, הוא יורש אוצר גדול: כל היום כולו שלו, מבוקר עד ערב. כמו העשיר החדש, הוא משלה את עצמו שיש לו אוצרות זמן בלתי נדלים, ואיננו חושש לבזבז את זמנו. ההתפכחות באה בסוף החופש, כאשר מתברר לו שהזמן חלף לו ללא כל תועלת.

החופשה אינה פרק זמן שהוא מחוץ לרצף החיים, אלא פרק זמן שבא לבנות קומה רוחנית ונפשית נוספת. אחד מתפקידי החופשה הוא להביא את בני הנוער להכרה במשמעות הזמן ובערך של כל פיסת זמן אפילו הזעירה ביותר. במהלך שנת הלימודים, ניצול הזמן איננו חכמה גדולה. המסגרות החיצוניות דוחקות ודוחפות, ומאלצות את הנער לנצל כל רגע נתון. בחופשה – אין לחץ חיצוני. זהו העיתוי המתאים לעבור סדרת חינוך עמוקה על חשיבות הזמן וערכו.

המשימה איננה קלה. גם בני נוער שאינם מעוניינים לבזבז את זמנם לריק, מתקשים למצוא פעילויות בעלות ערך לניצול יעיל של כל הזמן שעומד לרשותם במהלך החופשה. לא די בהבנה, אפילו לא ברצון, אלא צריך גם אפיקי יישום.

רבים ציינו שלשם ניצול אפקטיבי של ימי החופשה, צריך להשקיע בתכנון מוקדם. נער שמִדֵּי בוקר מחפש כיצד למלא את יומו, סיכויו להצליח במשימה זו אינם גדולים. נדרש תכנון מוקדם של כל ימי החופשה. התכנון המוקדם בעזרת לוח שנה מחדד את התודעה שמשאב הזמן העומד לרשותנו מוגבל, שהוא איננו אינסופי, שיום שחולף לריק אין לו תחליף. אין כל סיבה להמתין לסיומה של החופשה על מנת להתפכח. ניתן להתפכח כבר בראשיתה. על כן הצעד הראשון הוא תכנון הזמן בחופשה.

ב. “ירידה רוחנית” בחופש

במשך כל השנה הוא תלמיד מצטיין, לומד, קם מוקדם (ממש מזנק מן המיטה), מתוכנן היטב ומנצל כל רגע. אבל משמתחיל החופש, לא עוברים יומיים והכל קורס. הוא מפסיק ללמוד, איננו פותח ספר, רובץ במיטה, נשרך ונגרר. הוא מפוזר ומבזבז את זמנו. לא ניתן להכיר אותו. אם מחנכיו היו מבקרים בביתו, הם היו מתקשים לחבר בין הדמות המרשימה שפגשו במהלך השנה לדמות הנוכחית – נער עייף ושפוף, חסר צבע וחיוניות.

התיאור הנ”ל איננו דמיוני. הוא אותנטי ולקוח מבתים רבים. הוא גם מביא תסכול רב להורי הנער והנערה. מה פשר השינוי הרדיקאלי בהתנהגותם?

התשובה פשוטה: חוסר יכולת ההתמודדות של הנער עם הכמויות האדירות של זמן פנוי הוא הסיבה לשינוי הרדיקאלי בהתנהגותו. חודש וחצי עד חודשיים של זמן פנוי הם מעמסה כבידה שהנער מתקשה לשאת והם מכריעים אותו.

בהזדמנויות שונות, הורים שיתפו אותי בדאגתם לבנם, תלמיד מצטיין ושקדן בישיבה תיכונית, שאיננו פותח ספר בשבתות החופשיות, ואף גרוע מזה – לעיתים אף איננו קם לתפילה. בירור קצר העלה שהוא איננו חבר בתנועת נוער ואין לו חברים קרובים במקום מגוריו. זהו פשר התנהגותו. אין לו פעילות חברתית. התעסוקה היחידה הזמינה היא ללמוד ועוד ללמוד. ומאחר שהוא מתקשה ללמוד לבדו כל היום, הוא איננו לומד אפילו דקה.

בין בני הנוער ישנם יחידי סגולה, בעלי כוחות נפש מיוחדים, אהבת תורה אדירה וכישרונות חריגים של שקידה, המסוגלים ללמוד ללא הפסקה, ללא תמיכת הסביבה וללא גיבוי חברתי. אם יתמידו במנהגם, הם יהיו גדולי הדור הבא, תלמידי חכמים מופלגים ומורי הוראה לרבים. על כדוגמתם אנחנו קוראים בספרים על גדולי ישראל. אולם, מרבית בני הנוער אינם עומדים בדרגה זו. הם אינם מסוגלים ללמוד יום שלם בימי החופש. ומאחר שאינם משתתפים בפעילות חברתית, מפני שאינם חברים בתנועת נוער ואין להם חברים קרובים, היום שלהם פנוי לחלוטין. למלא את כל יומם בלימוד תורה הם אינם מסוגלים, לכן לא רק שאינם לומדים כל היום אלא אפילו שעה אחת אינם לומדים.

נער שאין לו במה להעסיק את עצמו במהלך היום, מתקשה לקום בבוקר, סוחב בקושי רב את יומו, נחלש מבפנים ומאבד כל מוטיבציה, מסרב לעזור בבית ומסרב ללמוד אפילו דקה. הוא הופך ל”בטלן” לא רק בהתנהגותו אלא גם בדרך החשיבה שלו ובהרגשתו הפנימית. הוא גורר את עצמו משעה לשעה עד שחולף רוב היום ומקצת מהלילה.

לעומתו, נער שעסוק וטרוד עד מעל הראש, כוחות החיים שלו ערניים ותוססים, יש לו מרץ בלתי נדלה ומוטיבציה לקבל על עצמו משימות נוספות עד בלי די. למרות סדר יומו העמוס הוא יצליח להקדיש זמן ללמוד תורה. ליתר דיוק: דווקא בגלל שסדר יומו עמוס, הוא ימצא בתוכו כוחות נפש ללמוד תורה, לעזור בבית, להתנדב וכדו’. הפוּך על הפוּך!

אין מה לצפות מבני הנוער בחופש הגדול אם לא יהיה להם סדר יום עמוס. על פי רוב קשה להגיע לסדר יום עמוס ללא השתתפות בפעילות חברתית תוססת. נער איננו מטייל לבד ואיננו מתנדב לבד. אם האדם בכללו מוגדר כ”יצור חברתי”, על אחת כמה וכמה הילדים, ולמעלה מהם – המתבגרים. המצב האידֵאלי הוא חברוּת בתנועת נוער. יש הורים שמתלוננים שבנם מבזבז את זמנו בתנועת הנוער. יתכן שיש בתלונה זו ממש. אולם ללא חברות בתנועת נוער איכותית או זיקה לחבורת נוער מקומית חיובית, קיים חשש שהוא יבזבז יותר זמן בגלל החלל הגדול שייווצר שאין בכוחו למלא.

ג. תשועה ברוב יועץ

רגילים לומר שהחופש הוא “מבחן של בחירה חופשית” עבור בני הנוער, וכן רגילים לומר שאין חופש בלא קביעת עיתים לתורה, בלא סדר יום, בלא התנדבות וחסד. רגילים לומר שניצול ימי החופש חייב להיות עמלני – “אדם לעמל יולד” וכן רגילים לומר שאי אפשר לנצל בצורה יעילה את החופש בלא תכנון מוקדם. כל ההדרכות האלו הפכו לנכסי צאן ברזל חינוכיים בהכוונת בני הנוער בימי החופש. אולם גם אם נצליח להטמיע את כל ההדרכות החשובות האלו בקרב בני הנוער, נותרה עדיין חידה בלתי פתורה: כיצד ממלאים חודשיים ימים בצורה יעילה?! רק מעטים ימלאו את יומם בלימוד תורה ובחסד מבוקר עד הערב במשך חודשיים.

המסעות, המחנות והסמינריונים של תנועות הנוער (בני עקיבא, עזרא, אריאל) מעסיקים את הנוער שלושה עד ארבעה ימים לכל היותר. נותרו 55 ימים פנויים! אורכה הממוצע של החופשה המשפחתית – שבוע עד עשרה ימים לכל היותר. נותרו (במצב הטוב) עוד 40 ימי חופשה שצריך למלא. בני הנוער – גם אלו שמגלים רצינות ורצון טוב ומבקשים שלא לבזבז את זמנם אלא “לעמול” בו – מתקשים לתכנן תכניות מוצלחות בהיקף כזה.
גם ההורים מתקשים לייצר תכניות מרתקות ל-40 יום. את הקטנים הם שולחים לקייטנה, אך כיצד יעסיקו את המתבגרים?! מה יציעו להם? במבט ראשון, המשימה בלתי אפשרית. מה הפתרון?

יש אומרים שהפתרון הוא יציאה לעבודה. זהו פתרון ראוי בתנאי שהאווירה במקום העבודה היא איכותית. אם איננה כזו, יצא שכרו בהפסדו. לדוגמה: מלצרוּת במקומות מפוקפקים איננה מוסיפה בריאות לנפש, לפעמים האווירה איננה בריאה ולפעמים החברה איננה ראויה. מכל מקום, לא כל בני הנוער מעסיקים את עצמם בעבודה עמלנית ויצרנית. הוי אומר: היציאה לעבודה היא פתרון חלקי.

יש אומרים: הפתרון הוא יציאה להתנדבות. בדרך כלל, הדיונים בסוגיית החופש מתמקדים בעיקר בדרכים למניעת בטלה, התדרדרות, ועוד. השאלה האמיתית היא כיצד להתקדם בחופש, כיצד לבנות קומה נוספת בנפש, מה החופש יכול לתרום לעיצוב הנפש חוץ ממנוחה. אחת האפשרויות המוצלחות לניצול יעיל ומשמעותי של ימי החופש היא להתנדב. פעילות התנדבותית לא רק שהיא ממלאת בצורה חיובית את הזמן אלא גם תורמת להתפתחותו הנפשית של המתנדב. הוא מרבה בחסד, מפתח את כשרון החסד שבתוכו ומתחנך לרגישות ולאכפתיות. בסופה של ההתנדבות, התעשרה אישיותו והוסיפה קומה.

אולם גם יעד נפלא זה הוא חלום שלא תמיד ניתן לממשו, מפני שבני הנוער אינם יודעים היכן ניתן להתנדב, היכן מחפשים מתנדבים ולְמה להתנדב. הורים רבים שואלים: היכן מפנים את בני הנוער המבקשים להתנדב? נערים רבים מסרבים להתנדב לבדם אלא רק יחד עם חבריהם. זה מקשה עוד יותר על איתור מקומות ההתנדבות. מגיע יישר כוח גדול למיזם “לאורו נלך” שפתח מוקד התנדבות ארצי עבור בני הנוער בחופש.
אולם, גם היציאה להתנדבות היא פתרון חלקי בגלל שימי ההתנדבות אינם עולים על שלושה-ארבעה ימים.

מהו אם כן הפתרון? התשובה היא שרק כאשר ההורים יכירו בעובדה שאין בכוחם להתמודד לבדם עם האורך של החופש הגדול, הם יתקדמו לעבר פתרון כולל. הפתרון הוא במסגרת הקהילה. זוג הורים אינם יכולים לבדם, אך הרבה זוגות הורים יכולים יחד. ביישובים קהילתיים, זה מיושם מזה זמן רב: אחד מתפקידי רכז נוער הוא לייצר פעילות עבור כל בני הנוער. ביישובים העירוניים אין רכזי נוער, על כן אין מי שדואג לבני הנוער. זו איננה גזירת גורל מפני שקהילה יכולה לשכור את שירותיו של רכז נוער שיתכנן פעילות לילדים ולבני הנוער ויוציא אותה לפועל. קהילות גדולות או איגוד של כמה קהילות קטנות מסוגלים לממן רכז נוער שתפקידו לייצר פעילות משמעותית בימי החופש. עלוּת העסקתו של רכז נוער בימי החופש איננה בשמים. עם השנים יצטבר ניסיון ולא יצטרכו מדי שנה להמציא את הגלגל מחדש.

יש לנו כלי נפלא, אך איננו מנצלים אותו כראוי – זוהי הקהילה. זהו מכשיר אדיר, בעל עוצמה גדולה, מפני שהוא סוג של מכפיל כוח. מה שאינך יכול לבדך, יכולה הקהילה כולה ביחד – בחסד, בהתנדבות, וגם בהתמודדות עם חינוך בני הנוער. איגום המשאבים של כלל בני הקהילה מאפשר להתמודד עם משימה מורכבת בסדר גודל כזה. לא מן הנמנע אפילו למנות “גבאי קהילתי” האחראי על תוכניות לחופש עבור בני הנוער. הוא יהיה אחראי על איתור רכז הנוער ועל ליוויו, על תקצוב פעילותו ועל הפיקוח עליו. לאחר שיצטבר ניסיון רב, ניתן יהיה לפתוח אתר באינטרנט שישמש “בנק רעיונות” לטובת ציבור ההורים. כל קהילה תתרום את רעיונותיה לטובת קהילות אחרות. הוי אומר: תשועה ברוב יועץ!

יש גם מי שהציע להעתיק את הדגם של “קייטנת הורים” מהגילאים הנמוכים לבני העשרה ומעלה. הרעיון הוא שקבוצת הורים תארגן יחד פעילות עבור ילדיהם. על כל משפחה תוטל ארגון פעילות ליום אחד מימי החופש. משפחה מטיילת תוציא את הקבוצה לטיול, משפחה ספורטיבית תארגן טורניר באחד מענפי הספורט, משפחה אקדמאית תפגיש את בני הנוער עם סודות המדע ועם התגליות האחרונות. כל משפחה תתרום את חלקה לפי כישרונותיה וכישוריה. העיקרון הוא איגום כוחות, חלוקת הנטל בצורה נבונה וניצול הכישרונות.

ימי החופש – מכתב מהרבי מלובביץ’

מובא כאן העתק של מכתב של הרבי מלובביץ’, הרב מנחם מנדל שניאורסון זצ”ל, על החופש הגדול. תחילה יובא המכתב במלואו ואחר כך הביאור למכתב.

“…תכסיס יצר הרע המשונה שקרא לו בשם ימי חופש, ולצערנו ולדאבוננו מתקבל אפילו אצל כמה מהחרדים לדבר ה’ במשך כל השנה, באמרם שימי החופש שאני, ואין אז מקום לעמל ויגיעה, ואין מרגישים שזהו היפך התורה אשר הודיעה שאדם לעמל יולד, לא יגעת ומצאת אל תאמין. ימים יוצרו ולא אחד בהם, שאין אף יום מיותר ולא שעה אחת, כי ניתנו בקצבה לא פחות מהדרוש לאדם למלא תפקידו הפנימי, שהוא כמאמר המשנה ‘אני נבראתי לשמש את קוני’, אבל לא גם יתר על המידה, שלכן כל רגע שאין מנצלים אותו, ולו יהיה בימים האמורים הנ”ל, הרי זה אבדה שאינה חוזרת, ימים ערטילאין וכלשון הזוהר הקדוש. והאריכות בדבר המובן לאדם ישר הולך, אך למותר” (נכתב בכ”ה תמוז תשט”ז).

נושא המכתב הוא החופש הגדול וטיב הבילוי במהלכו. בדבריו הרבי איננו מבחין בין קטנים לגדולים מפני שעיקרון אחד נכון לכולם.

“תכסיס יצר הרע המשונה שקרא לו בשם ימי חופש” – הרבי טוען שלא רק תופעות ואירועים משפיעים על חיינו אלא גם המינוח שלהם. המינוח הוא גורם השפעה דומיננטי על התנהגותנו. ה”יצר הרע” מנצל זאת ומכנה תופעות שונות במונחים היוצרים להן דימוי משובש ומטעה. לענייננו, המונח “חופש” מצלצל כ”חופשי”. אנחנו “חופשיים” ו”משוחררים”. ה”חופש” הוא תקופת שחרור, תקופה שאין בה מחויבויות.

“ולצערנו ולדאבוננו מתקבל אפילו אצל כמה מהחרדים לדבר ה’ במשך כל השנה, באמרם שימי החופש שאני [= בימי החופש זה שונה]”. המונח “חופש” התקבל גם אצל אנשים יראי שמים המקפידים על קלה כבחמורה במהלך כל השנה, אך הם סבורים שימי החופש הם משהו אחר, הם שונים. אין חובה לעמוד בהם על פי סטנדרטים הרגילים. לא לשווא מכנים תקופה זו בכינוי “חופש”!

“ואין אז מקום לעמל ויגיעה” – טענתם העיקרית היא שבחופש איננו נדרשים לעמול, לעבוד את ה’ בעמל, להתאמץ בקיום מצוות ולהגות בתורה יומם ולילה.

“ואין מרגישים שזהו היפך התורה אשר הודיעה ש’אדם לעמל יולד’, ‘לא יגעת ומצאת אל תאמין'”. הדרישה הבסיסית של התורה היא לעמול. “אדם לעמל יולד” – מהות האדם היא לעמול. על כן אין תקופה בחיים בה אנו פטורים ממימוש תביעה זו.

“ימים יוצרו ולא אחד בהם, שאין אף יום מיותר ולא שעה אחת” – הפסוק “ימים יוצרו ולא אחד בהם” (תהלים קלט טז) נתפרש במשמעות “שאין אף יום מיותר ולא שעה אחת”. אין זמן מיותר לבזבוז. הקב”ה הקציב לנו כמות מוגבלת של ימי חיים, וכמות זו נצרכת במלואה על מנת שנוכל להשלים את התפקיד שהוטל עלינו.

“כי ניתנו בקצבה לא פחות מהדרוש לאדם למלא תפקידו הפנימי, שהוא כמאמר המשנה ‘אני נבראתי לשמש את קוני’, אבל לא גם יתר על המידה” – קיבלנו סך מדויק של ימים הדרושים לנו למלא את תפקידנו הרוחני בעולם. כל הנבראים נבראו על מנת לשמש את ריבונו של עולם. גם על כל אדם הטיל ה’ משימה מיוחדת, כפי שנאמר (קידושין פב א): “נבראתי לשמש את קוני”, ולשם כך ניתנו לו משאבים. בזבוז המשאבים לריק ימנע ממנו את האפשרות למלא את משימתו. “שלכן כל רגע שאין מנצלים אותו, ולוּ יהיה בימים האמורים הנ”ל, הרי זה אבדה שאינה חוזרת, ימים ערטילאין וכלשון הזוהר הקדוש”.

“והאריכות בדבר המובן לאדם ישר הולך, אך למותר” – הרבי חותם את מכתבו בכך שאין צורך להאריך בדברים המובנים לכל בר-דעת ההולך בדרך ה’.

ובחזרה לתחילת המכתב. הכינוי “חופש” שדבק לימים אלו יוצר אשליה שהם מחוץ לחשבון, שהם זמן שמחוץ לזמן, ולכן הדרישות הקבועות אינן חלות עליהם. כנגד זה טוען הרבי שאין זמן מחוץ לזמן. הוקצבה לכל אחד מאיתנו מכסת זמן מדויקת הדרושה למשימתנו עלי אדמות. בזבוז חלק מהזמן הוא אבידה שאיננה חוזרת. עקרונות אלו מחייבים גם מבוגרים וגם בני נוער.

האם קיימת חלופה רצויה לכינוי “החופש הגדול”, חלופה המשדרת מסר חיובי ולא רק שחרור? אולי ניתן להחליף את הכינוי “חופש” בכינויים “נופש”, “התרעננות”, “התחדשות” או “חילוץ עצמות”…

אולי יעניין אותך גם:

הערות שוליים

  1. בהקשר זה מאלפים דברי הנצי”ב (שו”ת משיב דבר סי’ נו, קונטרס השמיטה) בתשובתו על “היתר המכירה” לשנת השמיטה תרמ”ט. המצדדים בהיתר המכירה חששו לחורבן היישוב. הנצי”ב סבר שניתן להתגבר על הקשיים הכלכליים על ידי השגת תמיכה נוספת מהברון אדמונד רוטשילד, “הנדיב הידוע”. לכן מדגיש הנצי”ב שהוא איננו חושש ששמיטת החקלאות היהודית תביא לחורבן היישוב היהודי, אבל הוא חושש “לאנשי המושבות שלא ילכו בטל כל השנה ולא יגיעו ח”ו לבטלה המביאה לידי שעמום ועבירה ח”ו”. חשש זה קיים בכל פעם שעם ישראל מקיים את מצוַת השמיטה כהלכתה, ולכן מדגישה התורה: “ועשיתם את חוקותי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם וישבתם על הארץ לבטח”. פסוקים אלו מתפרשים על ידי הנצי”ב כהדרכה להרבות בלימוד תורה. לכן הציע הנצי”ב “לשית עצות שלא ילכו אנשי הקולוניות בטל, ולהעמיד לכל קולוניה אנשי תורה ומוסר שיטיפו לפני האנשים כפי ערכם בהלכות ואגדות ומוסרים טובים ואמונה בה'”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.