מבוא


ממשלת ישראל החליטה לאשר את “תיקון פקודת בתי הסוהר (מניעת נזקי שביתת רעב)”. החלטת הממשלה נועדה לאפשר לבתי המשפט להורות על הזנה בכפייה של אסיר השובת רעב, אם יש חשש ממשי שבגין שביתת הרעב עלולה להיגרם סכנה חמורה לבריאותו תוך זמן קצר וכמו כן להתיר הזנה בכפייה מתוך שיקולים הנוגעים לביטחון המדינה ולשלום הציבור.

המבט היהודי

  1. רשות לאדם לסכן עצמו, סיכון מחושב, לשיפור מצבו – על פי ההלכה, יש רשות לאדם לסכן עצמו כדי לשפר את מצבו, כגון למען פרנסתו (תלמוד בבלי, בבא מציעא קיב ע”א). כמו כן, מותר לחולה להיכנס לניתוח, גם אם הוא, מסוכן כדי להתרפא1. שביתת הרעב ננקטת על פי רוב כמוצא אחרון של האסיר לשיפור תנאיו. לכן, גם אם יש בה סיכון עצמי מסוים, היא חוקית.
  2. איסור לאדם להיכנס לסיכון חיים ממש – על פי היהדות, חייו של האדם ניתנו לו מאת הבורא, ואסור לו לפגוע בעצמו2 גם למען ערך חשוב כהימנעות מעבירה3. איסור זה כולל גם פגיעה בגופו עקב הימנעות מאכילה4. משום כך, אם ראה השופט שיש סבירות גבוהה לסכנה משמעותית לחייו של האסיר השובת רעב, הוא רשאי לפסוק שיש להזין אותו בכפייה.
  3. אחריות המדינה לשלום אזרחיה, ובמיוחד הנתונים לחסותה – המדינה אחראית לחיי אזרחיה ולמניעת סכנות מהם5 ובמיוחד לאסיר הנמצא באחריותה ותחת חסותה6. לכן, אם ראה השופט שנשקפת סכנה ברורה וממשית לאסיר שובת הרעב, הוא רשאי להתיר להזין אותו בכפייה.
  4. סכנה לרבים – על פי ההלכה, המדינה רשאית לפגוע בזכויות הפרט, אם הוא מהווה איום לביטחון המדינה7. משום כך, כשיש סבירות גבוהה לסכנה משמעותית לביטחון המדינה או איום לסדר בבית הכלא, ניתן להתיר הזנה כפויה של שובת רעב, גם אם לא נשקפת לחייו סכנה ברורה ומיידית.
  5. הגבלת זכויות היא חלק מעונשו של האסיר – אף על פי שמותר לאדם חופשי לשבות רעב, אם הוא סבור שזה יקדם את מטרותיו, הרי שעונש המאסר משמעותו גם הגבלת זכויותיו. בימי חז”ל היה נהוג להעניש עבריינים על ידי הגבלת זכויותיהם8. לכן מותר לשופט למנוע מן האסיר את זכותו הבסיסית לשבות רעב, בפרט אם יש בה משום מרי או המרדה, אף אם אינה כרוכה באלימות פיזית אקטיבית.
  6. החלטת שופט – כדי להזין בכפייה אסיר שובת רעב, יש צורך בהחלטת שופט או גורם אחר בעל היבט מוסרי רחב, מפני שלהכרעה כזו יש לשקול את הזכות הבסיסית של האדם לשבות רעב מול האחריות הרפואית לחייו והחשש לביטחון המדינה.

לאור האמור רבני “צהר” תומכים בתיקון החוק וסבורים שניתן להתיר לשופט להורות על הזנת אסיר בכפייה, אם יש בשביתת הרעב סכנה ממשית לחייו או איום לביטחון המדינה.

להרחבה: שביתת רעב – האם זה מוסרי?

הערות שוליים

  1. ר”י עמדין, מור וקציעה, אורח חיים, סימן שכח; ר”מ פיינשטיין, איגרות משה, חושן משפט, חלק ב, סימן עד.
  2. תלמוד בבלי, עבודה זרה יח ע”א; רמב”ם, הלכות רוצח, פרק א, הלכה ד; ” ‘את דמכם לנפשותיכם אדרוש’ – זה ההורג עצמו” (שם פרק ב, הלכה ג); שם הלכות חובל ומזיק, פרק ה, הלכה א; רדב”ז, סנהדרין יח, ו.
  3. “שאם נהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו” (רמב”ם, הלכות יסודי התורה, פרק ה, הלכה ד).
  4. רמב”ם, הלכות דעות, פרק ג, הלכה א; שו”ת ר”י מגאש, סימן קפו; “אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו, ולא לביישו ולא לצערו בשום דבר, אפילו במניעת איזה מאכל או משתה” (שולחן ערוך הרב, הלכות נזקי גוף ונפש ודיניהם, דין ד). לדיון נוסף בשביתת רעב לאור ההלכה, ראה הרב יהודה זולדן “שביתת רעב”, תחומין טז (תשנ”ו), עמ’ 273; השווה הרב מנחם פליקס, “ואף על פי כן: שביתת רעב”, תחומין טז (תשנ”ו), עמ’ 291
  5. “לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות” (תלמוד בבלי, סוטה לח ע”ב); “ומנין שאם לא יצאו ועשו כל אלו, שכל דמים שנשפכו שם מעלה עליהם הכתוב כאילו הם שפכום? תלמוד לומר: ‘והיה עליך דמים’ (דברים יט, א)” (תלמוד בבלי, מועד קטן ה ע”א).
  6. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רצ, סעיף ז; רמב”ם, הלכות עבדים, פרק ט, הלכה ח.
  7. רמב”ם, הלכות מלכים, פרק ד, הלכות א-ז. לדין מקום שיש סיכון חיים ממשי לרבים ראה גם שו”ת מהרשד”ם, חושן משפט, סימן שמד.
  8. עזרא ז, כה-כו. וראה תלמוד בבלי מועד קטן טז ע”א; רמב”ם, הלכות סנהדרין, פרק כד, הלכות ט-י; שם הלכות רוצח, פרק ב, הלכות ד-ה; שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שלד, סעיף ב. על זכותו של השלטון לנקוט באמצעים להגן על מעמדו במקרה של מרי, גם בלתי אלים, ראה: מלכים א א, לו-לז; רמב”ם, הלכות מלכים, פרק ג, הלכה ח.