"בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב וְאִישׁ תְּבוּנוֹת יַחֲרִישׁ" (משלי יא, יב)
על עוצמתה של השתיקה נכתבו אין ספור יצירות, שירים, פואמות, מאמרים ודברי חוכמה. הם ביטאו צדדים שונים שלה. לעיתים הדגישו את עוצמת ההבעה הקיימת בשתיקה ("שׁוֹתְקִים, נֶאֱהַב, כִּי לִי וְלָךְ דַּי בְּלִי מִלִּים, שֶׁהֵן לְאֵלֶּה, אֲשֶׁר אֵינָם יוֹדְעִים לוֹמַר אַחֶרֶת, כַּמָּה יָפֶה פּוֹרֵחַ הַלִּילָךְ" / אורי אסף); לעיתים הזכירו כי בהסתכלות לאחור – ברוב הפעמים אדם מצטער דווקא על דברים שאמר, ונדירים יחסית הם המקרים שבהם הצער הוא על כך שלא נאמרו דברים; לעיתים עסקו ביתרון הגדול שיוצר הרושם של השתיקה, ואף ספר משלי ביטא זו באחד מהפסוקים הנודעים: "גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב אֹטֵם שְׂפָתָיו נָבוֹן (שם יז, כח); לעיתים תיארו את העובדה שהשתיקה מפנה את תשומת הלב להקשבה, לקבלה, להיחשפות לתנועות חדשות, ולפתיחת אופקים חדשים שלא היינו יכולים לשאוב מתוך עצמנו.
מעלת השתיקה והדומייה תופסת אפוא מרחב גדול מאוד בעולם היחסים של האדם עם הסובב אותו, ומי שחווה אותה בעוצמתה הגדולה – יורד לסודה הגדול. כל זה עוד לפני שאנו נכנסים לעולם המדיטציה, הריטריט וההשתקה העוצמתית מעולם תרבות המזרח.
סכנת ההסכמה שבשתיקה
ברם, יהיה זה לא נכון לומר שהיא תמיד נכונה. פעמים רבות – הדיבור מהווה חוויית חיים לא פחות עוצמתית. מהבחינה האתית – פעמים רבות שתיקתו של אדם היא עוול ופשע, ושותפות עם הפגיעה של הפוגע. לא לחינם כתבה התורה את שני הציוויים – החובה לא לדבר והחובה כן לדבר – בפסוק אחד, צמודים האחד לשני: "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ".
החלק הראשון נדרש בתורה שבעל פה כהוראה חדה להימנע מדיבורים אסורים ופוגעניים. בין אם מדובר בלשון הרע, בין אם מדובר ברכילות זולה, בין אם מדובר בהכפשה ובהלבנת פנים – חלק זה של הפסוק הוא המכונן את המשקל הגדול שמיוצג כלפי כיעור הדיבור הזה, עד שהרמב"ם הביא את הדברים הקיצוניים האלה כדי לבטאו: "אמרו חכמים: שלוש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה, ואין לו חלק לעולם הבא – עבודת כוכבים, וגילוי עריות ושפיכות דמים, ולשון הרע כנגד כולם!" (הלכות דעות ז, ג). קשה להפריז במשמעות של ראיית עבירות הלשון כגרועות מכולן.
החלק השני פונה אלינו, ותובע מאיתנו לא לשתוק כאשר מתרחש עוול, כי אם "לא תעמוד על דם רעך". כשאדם שותק מול פגיעה באחר הוא נעשה שותף לפגיעה. פעמים רבות קשה להבחין מתי אכן מדובר בלשון הרע ומתי מדובר בתחקיר ובמאבק בשחיתות וברשע, אולם עצם העיקרון כי השתיקה אינה תמיד המענה הנכון חייבת להיות נגד עיניו של אדם המבקש לחיות חיים מוסריים. לא זו בלבד, אלא שהדיבור נצרך פעמים רבות לכיוון מנוגד – לרחמים, לפיוס, לנחמה, לעידוד, ליצירת תקווה וכדומה – והימנעות ממנו מהווה אטימות ליכולת שלנו להביא מרפא לעולם, לאפשרות תיקון ולהצמחת כוחות מיטיבים.
החרשה יעילה יותר ממילים
כפילות זו, שביטא אותה ספר קהלת, שעל פי המסורת אף הוא נכתב על ידי שלמה המלך – "…עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר" (קהלת ג, ז) – נכונה גם כאשר אנו נמצאים בשדה הציבורי, ובעיקר ברשתות החברתיות. התחושה הטבעית הנוצרת במפגש עם דברים מקוממים שאנו פוגשים היא שמוטל עלינו להגיב מיידית, להסיר את המסווה מעל הכותב, להוכיח את רשעותו, טעותו, אכזריותו, שקריו, התעלמותו וכדומה, כיוון שלא ניתן להניח לדברים כפי שהם, ובמידה מסוימת גם כאן פועל החשש שמא שתיקתנו תיחשב כהסכמה, ושאנו עצמנו נואשם בשותפות עם עמדות אלה. ואכן, ככל שכתיבה מסוימת קיצונית יותר, מטלטלת יותר, פוגענית יותר וכדומה – כך אנו מוצאים את מספר התגובות אליה, את הגינויים, את תנועת הנגד של פגיעות אישיות, ועוד דרכים רבות המשמשות ברשתות החברתיות.
ואנו לא שמים לב לטעות הגדולה שטמונה לעתים קרובות מדי בהתנהגותנו. עצם התגובה שלנו מעניקה כוח ענק לכותב הפוסט המקורי. בלי לשים לב אנחנו מתדלקים אותו ומזינים אותו. בכך שאנו מגיבים אנו מביעים ראשית את העובדה שדבריו ראויים לתגובה, ושיש בהם ערך. לא זו בלבד, אלא שאנו מתייחסים אליהם כאל סיכון או זוהמה שיש להעבירה, וסוברים כי ככל שירבו תגובות הנגד כן יתברר לכותב המקורי עד כמה הוא טועה. אלא שהתוצאות לרוב הן הפוכות: ראשית, אנו מגבירים את ה"טראפיק" של הכתיבה, ויותר ויותר אנשים נחשפים אליה – בגללנו; אנו מרימים לו להנחתה, ומאפשרים לו לחזור על דברי איוולתו, ביתר שאת, ובמתקפות נוספות; אנו משחיתים את הדיון הציבורי החשוב, ומפנים זמן ומאמצים לסערות חולפות חסרות משמעות של ממש; בסופו של דבר – אנו נעשים שותפים לשרשור ארוך שאלימותו המילולית הולכת ונסללת דווקא על ידי אנשים כמונו, שעמדתם היא שנכתבו דברים לא ראויים.
ומה היה קורה אילו היו כל המגיבים שותקים ומתעלמים? ברוב הפעמים, הייתה הכתיבה המקורית הולכת ונעלמה, שוקעת באוקיינוס המילים שנמצאות ברשתות החברתיות, ולא מותירה חותם כלשהו, כמו כל גל גדול על פני המים שבסופו של דבר הופך לקצף ומתאדה. הדבר היה מכאיב הרבה יותר לכותב, שכן אין דבר מה שמייסר יותר מאשר התעלמות וחוסר התייחסות. נקרא שוב את הפסוק המובא בראש הדברים: הוא נהג כחסר לב, בז ופגע, התאכזר ובייש. אם דבריו ראויים באמת להתייחסות – אז טוב להתייחס לדברים. אולם אם הם חסרי משמעות של ממש, זולת מימוש קו המחשבה המכתים שלו, אזי אנו נהגנו כחלקו השני של הפסוק כ"וְאִישׁ תְּבוּנוֹת" ואימצנו את העצה הטובה: "יַחֲרִישׁ".
ועוד הרבה פירות טובים צומחים מהחרשה זו, בעיקר כלפי עצמנו. אנחנו מאמצים את הענווה העצמית, שלא על כל דבר צריך לשמוע את עמדתנו, ולא הרבה מצפים לגינוי שלנו; אנחנו למדים שעיקר הפעילות שלנו יכול להתרכז בעשייה החיובית, בכתיבת וביצירת מה שאנו מאמינים בו, ולא בנגטיביות אגרסיבית; הוטמעה בנו ההכרה כי לא טוב להיות שותף בקטטות רחוב, שאינן מביאות ברכה לעולם; ובעיקר – חווינו שוב את חוויית השתיקה, שיש בה כדי לרפא דברים רבים בתוכנו עצמנו. ואולי – תרמנו תרומה מסוימת, כנראה מזערית, לניקוי שדה השיח הציבורי מאותה אלימות, כיעור ובוז, והותרתו ככיכר העיר הציבורית לניהול המחלוקות הטובות והמשובחות.
מאמר זה פורסם לראשונה במגזין "מהות החיים"
