סיפור מותו של יעקב אבינו מהווה הזמנה לבחון מחדש תנועות רוחניות שאנו עושים בשעה שאנו ניצבים בפני מותו של אדם קרוב, או של גדול ישראל. בדרך כלל אין אנו עוסקים בסוגיות אלה, כיוון שבשעה שהן מתרחשות אין הראש פנוי לדון בשאלה כאשר הלב זועק לישועה ולרפואה, ובשעה שאין הן מתרחשות אנו ממשיכים את הנוהג המקובל שלא לעסוק בנושאים “לא בוערים”, ואף פוחדים מעין הרע מעצם העיסוק בנושאים אלו.

בנוהג שבעולם הקיים היום, אנו עושים שני דברים. ראשית, אנו זועקים לריבונו של עולם כי ישלח רפואה שלמה לאותו אדם. אנו מתפללים, מקבלים על עצמנו קבלות שונות, מכנסים עצרות בכותל המערבי, ומבססים את עולמנו הרוחני על מאמר חכמים “אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מול הרחמים”. לא זו בלבד, אלא שאנו אומרים לעצמנו שאין אנו רשאים לחדול מכך, ולא בידינו היא ההכרעה האם לחדול מלהתפלל על אדם. במסגרת זו אנו עושים סגולות שונות, פונים “למקובלים”, ועושים עוד פעולות המכוונות לשנות את המגמה שנראית בעיני בשר ודם. שנית, אנו פונים אליו בדברי עידוד, מספרים לו ולעצמנו סיפורים בנוסח “כל הרופאים לא האמינו”, וחוסמים כל ביטוי המניח כי מותו של אדם קרוב בטיעון כי מדובר בייאוש אסור.

האם זו דרכה היחידה של תורה? כדי לענות על שאלה זו צריך להתבונן גם על הצל הכבד שדרכים אלו מביאות ביחד עמן. בענייני בין אדם למקום הנזק נובע כיוון שאנו מרגילים את עצמנו למצבים בהם כמעט במאה אחוזים (!) של המקרים – תפילותינו נדחות, והאדם עליו אנו מתפללים וזועקים נפטר. שמעתי בשם ראש ישיבה אחד כי בשעה שמישהו חולה בשפעת הוא מתפלל לרפואתו, אך בשעה שמתברר שיש לו גידול בראש – הוא מפסיק להתפלל לרפואתו. הוא רואה זאת כתפילת שווא. וכסכנה רוחנית גדולה לייאוש מעולם התפילה בכללו. בענייני בין אדם למקום אנו מונעים מהאדם להתכונן למותו, להיפרד, לצוות לביתו, לסכם את חייו, להיפטר מכאביו וייסוריו, ועוד עניינים אחרים הכרוכים בהתכוננות למוות.

על כן, יש דרך נוספת בדרכה של תורה. יש דרך שבה בשעה שאנו רואים את האדם לקראת ימיו האחרונים אין אנו עוד מתפללים כי יימשכו ייסוריו, ואין אנו עוד מכאיבים לו וכמעט מתעללים בו כדי להאריך את חייו בכמה דקות, מכוח הידע ההלכתי המוטעה שכך אכן חייבים לעשות. להפך, אנו הולכים בדרך המופיעה בדברי חז”ל, ומתפללים לריבונו של עולם כי ייקל עליו, כי יגאל אותו מייסוריו, כי ימלא את משאלות ליבו לטובה (לא את אלו הרעות). התפילה האינטימית המבקשת את הטוב ואת הנעימות האפשרית במצבים קשים אלה, ולא את המשך הייסורים והכאב.

וגם מול המשפחה ומול החברים, אנו רשאים לאמץ טיפול פליאטיבי (תומך); אנו יכולים לבוא ולהיפרד ממנו כשם שעשו חכמים לאורך כל הדורות; אנו יכולים לחזק את החולה הנוטה למות במאבקו מול הפחד והאימה של היוותרות לבדו, ולהישאר עימו לאורך כל התקופה הקשה; אנו יכולים ביחד עימו להתבונן על חייו במבט לאחור, לקבל ממנו את צוואתו ואת מסקנותיו והדרכותיו, ולעבור את כל הכאב הגדול הזה ביחד עימו. גם יעקב אבינו לימד אותנו את היכולת הזו, את איסוף כל הילדים, את הציווי לפני מותו, את מבטו על חייו, את סיכום מסע החיים, ואת ההתכוננות לאסיפת הרגליים אל המיטה. זהו שיעור עצום, שאפשר שהקשבה לו תסלול דרך נכונה יותר בשעות הקשות של החיים.

אולי יעניין אותך גם:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.