הדלפות וחשדות להדלפות משתרבבות בימים אלה לכותרות החדשות. על מה שיש להלכה היהודית לומר על מה שיש המגדירים אותו כנשמת אפה של העיתונות ויש מי שרואים בו פגיעה אתית מעבר לעברה הפלילית, שוחחנו עם הרב יובל שרלו, ראש ישיבת אורות שאול וראש אגף האתיקה בארגון רבני צהר.
בראשית השיחה עם הרב שרלו הזכרנו כי לאורך ההיסטוריה היהודית היו ברורים דיני וכללי לשון הרע בין אם מקבלים אותם ובין אם לא, והנה נכנסה לתמונה העיתונות, שתכליתה לדווח מידע ולספר לציבור פרטים על מנת לאפשר אורח חיים דמוקרטי וביקורת על השלטון. המתח בין מגבלות לשון הרע לחובת הדיווח הוא הבסיס לדיון.
"לכאורה דיני לשון הרע ואיסורי הלבנת פנים היו אמורים לאסור עלינו עיסוק בתקשורת כי מדובר בתחקירים על אנשים ומידע בעייתי, ולכן החפץ חיים ואחרים התבטאו שאסור לקרוא עיתונים, אלא שמאז קמה המדינה ישנם שני ענינים הלכתיים בסיסיים שעומדים מנגד. האחד הוא העובדה שבאותו פסוק שבו כתוב לא תלך רכיל בעמך, כתוב גם לא תעמוד על דם רעך, כלומר שאנחנו מצווים גם לא לומר דברים שאסור לומר, אבל מצד שני לא לשתוק כשיש דברים שחובה לומר. זה מאוד מסובך ובעייתי ומכאן נולד המושג של לשון הרע לצורך, כשמדובר בצורך ציבורי ולא צורך אישי".
"העניין הנוסף הוא שאנחנו בוחרים את המנהיגות, ולא הסנהדרין או נביא שבוחרים, ולכן אנחנו מעין שופטים שצריכים לדעת את הדברים, ולכן לא נמצא אושיה רבנית שאוסרת לחלוטין עיסוק בתקשורת", אומר הרב שרלו ומציין כי הכלל הזה רלוונטי לכלל המגזרים, גם במגזר החרדי, שם התקשורת לא פחות תקיפה ושם רבנים מעורבים גם בוועדה רוחנית המפקחת על העיתון וכיוצא באלה.
כל זה "לא אומר שהכול מותר. כעת צריך לשאול מה רמת הידיעות הנדרשות, מה רמת הצורך ומה רמת האמת וכאן אנחו במשבר גדול שנובע מכך שתכלית התקשורת היא לתווך בין המציאות לבין הציבור, גם ברמת הבאת העובדות הרלוונטיות וגם ברמת הפרשנות. לכן היה בעבר מסמך נקדי שנגע לאתיקה עיתונאית, אבל בשנים האחרונות העיתונות היא שחקן. העיתונות מתחפשת למתווך אבל היא שייכת לגופים אידיאולוגיים או לבעלי הון והיא חלק מהמשחק. כך יש אתרים שמדוויחים על חלק ומסתירים את הצד האחר ומנגד כלי תקשורת אחרים שמבליטים את הצד האחר ומסתירים את הצד הראשון".
מוסיף הרב שרלו ומעיר כי לבד מכל זאת "כלי התקשורת התאהבו בעצמם והם עוסקים בעצמם ובמה שקורה בינם לבין עצמם". במציאות שכזו, אומר הרב, "האחריות עוברת אלינו, הקוראים. זה מחייב אותנו להבין שאנחנו קוראים מניפולציה ועלינו להצליב מידע ממקורות סותרים ולהניח שרק כשדברים מופיעים בשני מקומות סותרים הם כנראה נכונים. יש לקחת בחשבון שידיעה שמתפרסמת במקום אחד עדיין אינה עובדה ולא ממנה נסיק מסקנות".
בהקשר זה מזכיר הרב שרלו את דרישת התורה שרק על פי שניים עדים יקום דבר, כלומר שאין להיסמך על מקור דיווחי אחד. עוד מציין הרב שרלו כי המעשה החמור ביותר שאותו עושה התקשורת היא הוצאת דבר מהקשרו החמור יותר מאשר הבאת שקר מוחלט, שאתו קל יותר לצרכן המידע להתמודד. מסירת חלקי מידע ללא הקשרם היא בעיני הרב העוול הגדול ביותר.
ומה באשר להדלפות? האם הדלפה מותרת? הרב סבור כי דיני הדלפות כלולים באיסורי רכילות. בעניין זה מזכיר הרב שרלו את דברי הגמרא האוסרים על הדיינים לצאת ולפרסם מי בהרכב הדין היה בעד ומי נגד הכרעת הדין, שכן פרסום העמדות השונות הוא בגדר הולך רכיל מגלה סוד. כך למעשה אמור להיות איסור על הדלפות, גם אם העיתונות מתפרנסת מכך. "נקודת המוצא היא שאדם שמשתתף בדיון סודי לא ידליף כי זו הפרת אמון", אומר הרב, אך מיד מזכיר את הכלל הנלמד ממעשה אברהם ושרה ולפיו מותר לשקר למען השלום, כלומר שכאשר יש צורך ציבורי גדול מאוד בפרסום, צורך שלא ניתן יהיה להגיע אליו ללא אותה הדלפה, תהיה ההדלפה מותרת במגבלות דומות לשקר שנעשה למען השלום "הדלפה מותרת למען טובת הציבור".
על כך עולה השאלה מי קובע מהו אינטרס הציבור? "המדליף יצטרך לעמוד מול הקב"ה ולומר שהוא אמנם לא מדליף בדרך כלל, אבל כאן הייתה מציאות מחייבת. איש לא יכול לשפוט זאת מבחוץ, אבל צריך להציב את עקרון ההלכה המחייב הנמקה להדלפה למען צורך, ואז הירא שמים המבקש לעבוד את הקב"ה יציית לה".
ומה לגבי העיתונאי שאליו הגיעה ההדלפה? "זה אותו קריטריון של רכילות מול לא תעמוד על דם רעך. עיתונאי צריך לשאול את עצמו האם יש אינטרס ציבורי בפרסום הידיעה. זה נכון גם בנושא אישי פרטי רכילותי וגם בנושא כללי. בדרך כלל בנושאים כלליים אין התלבטות גדולה, אבל העיתונאי צריך לשאול את עצמו את השאלות הללו אם הוא מבקש לנהוג לפי ההלכה. כמו שיש לשון הרע לצורך ואנחנו שואלים מהו צורך, כך גם כאן יש עניין של הדלפה לצורך".
על כל זאת הוספנו שאלה: האם העובדה שהעיתונאי מתפרנס מההדלפה, מרוויח ממנה את יוקרתו וחשיבותו המקצועית, לא הופכת אותו לפסול מלשפוט בשאלת נחיצותה של ההדלפה? האם הוא אינו נגוע ובעל אינטרס הפוסל אותו מדיון על כך? על שאלה זו משיב הרב שרלו וממליץ גם לעיתונאי, כפי שהוא ממליץ לרבנים, להתייעץ באדם אחר. העיתונאי יודע שאם לא הוא יהיה זה שידליף יעשו זאת אחרים, וגם שיקול זה צריך להילקח בחשבון בדיון שנכון לקיים עם תלמיד חכם או אדם בעל שיעור קומה, שהעיתונאי סומך עליו ומתוך שישמע קול נוסף מבחוץ יבואו הדברים לבירור אמתי.
