נגיף הקורונה מטלטל ומעורר שאלות אתיות ומוסריות רבות הנוגעות לדרכי ההתמודדות עימו. רוב הסוגיות המוסריות עוסקות באחריות של היחיד לשמירת ההוראות, באחריות של הקהילה והשלטונות לכפיית הנחיות אלה, ובממשק שבין המוקדים השונים. צריך לפתוח בחובה החד־משמעית המוטלת על מי שחייב להיכנס לבידוד – לעשות כך. זוהי חובה אנושית, מוסרית והלכתית כאחד. החובה העקרונית המוטלת על האדם היא שלא להזיק לאחרים, ודאי שלא בנזקי גוף, ובוודאי לא בדברים העלולים להוות גורם לסכנת נפשות. התשתית ההלכתית של איסור זה מבוססת על החובה של הרחבת הנימוק של מצוות בניית מעקה המופיעה בתורה, לתחומים רבים נוספים המחייבים את האדם להימנע ממצבים של סכנה; החובה של “לא תעמוד על דם רעך”; איסור החבלה והרחבה של איסור שפיכות דמים. אנו חייבים להטמיע את היסודות האלה, כנגד תרבות של חוסר אחריות והפקרות אפשרית בהתנהגות האישית. באופן כללי, כל נושא שמירת החוקים והכללים לקוי, אך כאן הדברים עלולים להיות משמעותיים הרבה יותר.

קודם שאפנה לאחריות הקהילתית ולשאלות בדבר הדיווח, אני מבקש לפתוח דווקא באתיקה של החמלה והאחריות ההדדית. התביעה מהיחיד לבודד את עצמו חייבת להיות מלווה גם בחובה יסודית לדאוג ככל האפשר לצרכיו – הפיזיים והנפשיים. יש בינינו רבים שממש סובלים – החל מסבל כלכלי ועד למצוקות נפשיות קשות בעקבות הקורונה. נביאי ישראל קראו תמיד לשים לב. זהו חלק בלתי נפרד ממצוות הצדקה, מהאחריות החברתית, מהחובה המועצמת על ידי הנביאים להקדשת תשומת לב לגר, ליתום ולאלמנה, ומההתנהגות האנושית המוסרית. צריך אפוא לבדוק בסביבתנו הקרובה אם כולם מטופלים. ובכלל, צריך להיערך למשמעויות היותר רחבות של האנשים שישקעו בצרות כלכליות חמורות (לדוגמה: העוסקים בתיירות), בהעצמת חולשות נפשיות (חרדות) בבדידות ובכאב.

שנית – בהיבט הנאבק נגד מפירי ההוראות. באופן כללי, יש התנגדות ל”הלשנה” גם כלפי עוברי עבירה חמורים, הלשנה היא מידה רעה, וחז”ל התנגדו לה, גם כשהיה מדובר במצבים צודקים. אולם – צריך להשתחרר מטיעון זה בשעה שאנו עוסקים בנגיף הקורונה, ובראש ובראשונה לשנות את המינוח הלשנה. לא מדובר במכבסת מילים, אלא בצדק מוחלט: במקום “הלשנה” צריך לראות זאת כ”אחריות לציבור”. מדובר בקיום חובה אזרחית, המתמודדת עם עוברי עבירה המסכנים את הציבור. דווקא מי שאינו מדווח על כך, ודווקא מי שאינו פונה לשלטונות כדי למנוע את הסכנה הזו – הוא הלוקה בפגם אתי, שכן השתיקה נוגעת באיסור “לא תעמוד על דם רעך”, ומוטלת חובה לפעול כדי למנוע מצב זה. כמובן שצריך לפתוח קודם כל בניסיון לשכנע את מפירי ההוראות לשוב מדרכם, אולם אם אין הדבר נעשה יש לחייב את הדיווח לשלטונות, כדי שלא נעמוד במצב שבו לא נוכל לומר “ידינו לא שפכו את הדם הזה”.

לא זו בלבד. גם מבחינה קהילתית צריך להזהיר מפני אלה שאינם מקיימים את החובה להימנע מפגיעה באחרים. זה לא לשון הרע ולא “הולך רכיל מגלה סוד”, כי אם להפך; יחד עם אנשי המקצוע צריך לקבוע מראש את הכללים של שליחת ילדים למוסדות החינוך מבית בו נמצא אדם בבידוד, ומשעה שזה נקבע – מוטל עלינו לממש את החובה הזו. ובד בבד – מוטל עלינו האתגר החברתי והמוסרי לכך שאלה שמקיימים את הוראות הבריאות לא ייצאו נפגעים מיחס שלילי, וזאת כאמור, גם על ידי יצירת שפה חיובית ומעריכה, גם על ידי דאגה להם, גם על ידי תפילה לבריאות כולם וכד’. חלק בלתי נפרד מחוסן זה הוא גם לא ליצור אווירה של פאניקה, כי אם לפעול בצורה עניינית, לפי ההוראות של בעלי המקצוע המוסמכים. גם למידת הביטחון יש מקום בסוגיה זו. מכוחם של יסודות אלה ייהפכו לנו ימים אלה מימי דאגה והתגוננות לימי שמחה, שבהם תורד עלינו ברכה עד בלי די.

לקריאה נוספת:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.