הגבלת ייצוא נשק למדינות וגופים שביצעו הפרות חמורות של זכויות אדם

1. הצגת הנושא

בשנים האחרונות הולכת וגוברת המודעות לסכנות הכרוכות בייצוא נשק למדינות שעשויות להשתמש בו בצורה רעה וכך, למשל, בשנת 2014 אימצה העצרת הכללית של האו"ם אמנה להסדרת הסחר בנשק. אמנה זו אוסרת ייצוא נשק כאשר יש חשש שישמש לרצח עם או לפשעים נגד האנושות, והיא תובעת מהמדינות המייצאות אותו לשקול את הסיכון שהנשק ישמש לאלימות נגד קבוצות מוגדרות באוכלוסייה או נגד נשים וילדים.¹
ההתלבטויות בסוגיה זו רלבנטיות במיוחד עבור מדינת ישראל, המהווה אחת מעשר יצואניות הנשק הגדולות ביותר בעולם – כאשר מכירת הנשק נעשית על ידי המדינה או על ידי סוחרי נשק פרטיים. על פי נתוני האו"ם ומשרד החוץ האמריקאי, מכרה מדינת ישראל בעבר נשק למדינות בעת שניהלו מלחמות לא חוקיות וביצעו פשעים נגד אזרחים.² כיום, מוסדר נושא זה בחוק הפיקוח על הייצוא הביטחוני, שאוסר על מכירה למדינות שהוטל עליהם אמברגו נשק מטעם האו"ם בלבד, ומסמיך את הרשות האחראית על הנפקת רישיון המכירה להתחשב בשיקולים הנוגעים למשתמש בנשק. עם זאת, יש הטוענים כי גם כיום, מדינת ישראל וסוחרי נשק ישראליים פרטיים מוכרים נשק למדינות המפרות זכויות אדם.³
חשוב להקדים כי מדובר בנושא שרב בו הנסתר על הגלוי – בין בתחום העובדתי, בין בתחום האלטרנטיבות ובין בתחום ההצדקות המוסריות השונות. נייר עמדה זה נכתב אפוא כקריאת כיוון כללית והתאמתו למציאות נתונה מחייבת שקלול פרטי מידע הדורשים סיווג בטחוני מתאים.⁴

2. הדילמה האתית

מבחינה אתית עקרונית, ייצוא נשק למשטרים אכזריים או לארגונים דומים שאינם מדינתיים, אסור. ההצדקות לאפשר זאת נובעות משיקולים אתיים שאינם מצדיקים את הייצוא כשלעצמו, אלא את הנסיבות שייצוא זה מתקיים בהן.
מבין הנימוקים המצדיקים את ייצוא הנשק מודגשים בעיקר שלושה נושאים:

1. לצורך קיומה של מדינת ישראל נדרשת תעשיית נשק עצמאית, חזקה ומתקדמת. תעשייה כזו אינה יכולה להתקיים ללא ייצוא משמעותי. לביסוסה הכלכלי של תעשייה זו נדרש אפוא 'נתח שוק' נרחב ואין די במכירה למדינות דמוקרטיות בלבד. על המדינה ליהנות אפוא גם מ'נתח השוק' של מדינות בעלות משטר רודני כדי להבטיח את קיומה הכלכלי של תעשיית הנשק שלה, וכפועל יוצא – את ביטחונה.
2. לצורך הצלחה במישור הדיפלומטי הבינלאומי ובשל מצבה המדיני המבודד, זקוקה מדינת ישראל לקשרים ולשיתופי פעולה גם עם מדינות בעלות משטר רודני.
3. המשטרים האפלים ישיגו כלי נשק ממקורות אחרים, ואילו הכרעתה של מדינת ישראל שלא לייצא להם נשק, לא תציל חיי אדם ולא תמנע הפרת זכויות אדם.

תקפותם של נימוקים אלו נתונה במחלוקת אתית משמעותית.

3. תרומת היהדות לנושא

3.1. יחס כללי לשפיכות דמים

היהדות רואה בשמירה על חיי האדם שנברא בצלם א־לוהים ובשמירה על קיום העולם והתפתחותו, ערכים עליונים. משום כך, האיסור לרצוח הוא מהאיסורים החמורים ביותר בתורה, הוא נקבע עוד לפני שניתנה התורה ומהווה חלק מעשרת הדיברות.⁵ בהמשך לכך, מעשי שפיכות דמים נתפסים כמטמאים את הארץ, ומנגד הנביאים מעלים על נס את חזון השלום העולמי.⁶ לצד האיסור על מעשי רצח, נתבעת גם החברה האנושית לדון רוצחים ולהענישם, כאשר חובה זו מוזכרת פעמים רבות בתנ"ך ובחז"ל.⁷ ברור אפוא שנקודת המוצא של הדיון היא התנגדות עקרונית להפצת נשק במקום שהוא עלול לשמש לפגיעה אסורה בחיי אדם.

3.2. איסור ייצוא נשק

חז"ל אסרו על מכירת נשק התקפי למי שיש לחשוש שישתמש בו כדי להרוג באופן לא מוצדק. האיסור חל גם על מכירת חומרי גלם החיוניים ליצירת הנשק, אך לא חל על כלים שיכולים לשמש לצורכי הגנה בלבד.⁸

3.3. שיקולים להקלה באיסור

בתלמוד הותר למכור נשק למדינה שמשתמשת בו כדי להגן על יהודים.⁹ יש הסבורים כי מכאן שמותר למכור נשק למדינות אשר מדינת ישראל נמצאת אִתן בקשרי ידידות.¹⁰ אחרים סבורים שניתן להתיר את המכירה רק כאשר המדינות הקונות יכולות להשיג את הנשק בדרך חלופית.¹¹ שיקול נוסף שעולה בהקשר זה הוא שהאיסור נאמר רק על מכירת יחידים, שבה הפן הכלכלי הוא העיקר, ולא על מכירה של מדינה, אשר מעורבים בה שיקולים נרחבים יותר – של ביטחון צבאי, מדיני וכלכלי.¹² ניתן להתווכח עם נימוקים אלה.¹³

3.4. חילול השם

היהדות מייחסת חומרה רבה לעשיית פעולות שעלולות לגרום לזלזול בקב"ה ובתורתו ולמחשבה שהתורה או מייצגיה אינם מוסריים – אפילו כאשר פעולות אלו מותרות מצד הדין.¹⁴ תחולתו של איסור חילול השם רחבה יותר ככול שמדובר בדמות חשובה יותר אשר הציפיות ממנה גבוהות יותר, או כשמדובר בדמות המזוהה יותר עם התורה. על כן ניתן לומר שהאיסור חל בצורה משמעותית על מדינה.¹⁵
על פי זה ראוי להתחשב בנורמה הנוהגת בעולם בנושא ייצוא הנשק למדינות המפרות זכויות אדם. אמנם הפוסקים נחלקו מהו היקפו של האיסור במקרים שבהם הנורמה המקובלת בחברה החוץ־תורנית מתנגשת עם ערכים הלכתיים אחרים, כמו ערכי ביטחון המדינה שמצויים בנידון מכירת הנשק.¹⁶ בנוסף, בנושאים שאין לגביהם נורמה ברורה, לא ברור לחלוטין כיצד קובעים מהו הרף המוסרי הנדרש.¹⁷ לבסוף, פגיעה חמורה במדינת ישראל אף היא, לדעת רבים, חילול השם, כך ששוב אנו חוזרים לשאלת חיוניות הייצוא.¹⁸

4. מסקנות

בשל הערפל העובדתי ובשל מורכבות הסוגיה בלתי אפשרי לקבוע עמדה אתית מדויקת. עם זאת, נדרשת הבחנה בין מקרים לפי רמת המעורבות בהתרחשותם של עוול ופשעי מלחמה, לפי רמת הוודאות שמעשים כאלו אכן מתחוללים, ולאור חיוניות הצורך של המדינה ובהתאם לאלטרנטיבות האפשריות.
למעשה, נראה שנכון לפעול לאור העקרונות הבאים:
מערכת השיקולים חייבת לכלול שיקולים אתיים. מבחינה מבנית, רצוי שהוועדה הבוחנת את בקשות האישור לייצוא נשק תכלול גם נציגים מתחום האתיקה, בעלי סיווג בטחוני הולם, שיהיו שותפים בהכרעות – באופן דומה לוועדות הלסינקי הרפואיות המאשרות ניסויים בבני אדם.
סיוע ישיר לגורמים רצחניים הוא פגם אתי שלא ניתן להצדיקו – בין כשמדובר במכירה ישירה, ובין כשמדובר בהדרכת כוחות השותפים בפשעי מלחמה.
מדינת ישראל צריכה להיות שותפה במהלך עולמי לצמצום הסחר בנשק עם גורמים שאינם נאמנים לאמנות הבינלאומיות בתחום זה. כאמור, ישנם שיקולים מורכבים מאוד בהקשרים אלה, ולהם יש להוסיף את השיקול המוסרי־ערכי.

להרחבה:

• חלופת מכתבים בנושא סחר בנשק
• לאסור על יצוא ומכירת נשק לגורמים מפוקפקים