"כולכם" – בכל שנה ושנה אנו קוראים בתורה על הברית שנכרתה בין הקב"ה ובין כנסת ישראל. התורה מדגישה: "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם". התורה ניתנה לכלל ישראל, מראשי השבטים ועד חוטבי העצים ושואבי המים. למעשה, אדם מישראל כורת שתי בריתות עם ריבונו של עולם. ראשונה בהן היא מימי אבותינו ואמותינו, שהיא ברית אישית, כשם שהם עמדו בפני הקב"ה בברית אישית; שניה בהן היא ברית לאומית – כל אחד מאתנו הוא אבר בברית הגדולה הזו, ואנו ניצבים בפני הקב"ה כאומה.
לברית "כולכם" יש משמעות רבות. העיקרית שבהן היא העובדה שאנו עם אחד שקשור בריבונו של עולם אחד: "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". הקריעות שאנו קורעים את עצמנו אינן רק בעיה הנוגעת ליכולת קיומנו המעשית, כי אם הן מהוות כישלון עמוק מאוד בהיבט הרוחני ובעמידה בפני הקב"ה. קווי החיתוך השונים בחברה הישראלית – דתיים וחילוניים, ימין ושמאל, פונדמנטליסטיים והיפוכם – כל אלה טובים הם בשעה שהם מהווים בסיס למחלוקת ולדיון, עושר חברתי והצלה מסכנת היותנו שפה אחת ודברים אחדים. אולם, בשעה שהם הופכים לקרע ולפילוג, לבוז ולהתעלמות, לחתירה להכרעה ולביטול – הם מנוגדים באופן מוחלט לברית הכללית. המדרש הידוע על היותנו כולנו בסירה אחת, והסכנה הגדולה של עשיית חור בצד אחד המטביעה בפועל את כולנו – צריכים להיות לנגד עינינו בכל עת.
בחשבון הכללי, האחריות אינה נבחנת רק לאור מספר הדלתות הנפתחות, אלא גם במספר הדלתות הננעלות. זה נכון ביחס לכל מערכת. גם כאשר עוסקים במספרים קטנים – כגון התפישה שמוסד אליטיסטי אחראי לא רק להצלחות עם אלה שהוא הסכים לקבל ונקודת הפתיחה שלהם הייתה עליונה, כי אם גם כלפי כל אלה שהוא נעל בפניהם את הדלתות, והם מצאו את עצמם נופלים לתחתית. עמדה זו אינה קובעת שאין להקים מוסדות "גבוהים", אלא שיש לעשות חשבון כולל, ובוודאי שלא להתנשא ולהתבונן על ההצלחות בלבד, כי אם גם על המחיר. זו דוגמה טובה כדי להבהיר גם את המבט שלנו על האומה בכללה.
ובשעה שאנו מבינים כי אין טעם של ממש בהתבוננות על עצמנו בלבד, כי אם ישנה חשיבות עליונה לראות את הכלל כולו – אנו נקראים לשים לב לשתי התנועות גם יחד: התנועה הקוראת להתקרבות עמוקה, והתנועה הקוראת לזהירות גדולה מהרחקה מכוח הצללים של העלולים להיגרם מהתנשאות, בוז וזלזול באחרים. העצמת השיח המפלג והקורע, הקובע כי ה"טובים" הם בצד שלנו בלבד, ואילו הצד השני הוא ה"רעים", אינה רק לא נכונה, אלא היא מזיקה מאוד. שכן, היא אינה מרחיקה מאוד את היכולת לעמוד בברית משותפת מול ריבונו של עולם, שכאמור – זו נשמת אמונתנו: ברית האומה הישראלית עם הקב"ה, ולא תורה של יחידים. הרב צבי יהודה זצ"ל היה מדגיש חזור והדגש את סדר ברכת התורה "אשר בחר בנו מכל העמים" הקודם ל"ונתן לנו את תורתו", ובברכה זו הוא ראה את תפישת העולם היסודית של אמונתנו: מכוח היותנו עם ישראל ניתנה לנו תורה, ולא להפך.
תהא שבת פרשת ניצבים צעד נוסף בחידוש הברית הכלל-ישראלית עם הקב"ה, בדרכים הפותחות ולא נועלות, מקרבות ולא מרחיקות, מעצימות ולא מרדדות, ומכילות את הרבדים השונים בתוכנו, כדי שנתברך האחד מהשני, וכדי שנמלא את הייעוד הכלל-ישראלי. "כולכם".
