ייחודו של ראש השנה הוא בראש ובראשונה בעצם קיומו. בכל העולם כולו אין משמעות כלשהי לימים האלה והם ימי חול לכל דבר, ואינם מוזכרים בכלל כימים מיוחדים, אפילו לא כ-Weekend. ואילו אצלנו מדובר ביום שיש לו ציון מיוחד – האחד לחודש השביעי. הוא משתלב היטב בתפיסת הזמן הכלל-ישראלית: אנו מציינים את היום השביעי המקודש, את סוף השבוע השביעי המקודש, את החודש השביעי המקודש, את השנה השביעית המקודשת, ואת סוף שבע השנים השביעיות המקודשות.
אין משמעות עמוקה יותר גדולה מאשר תפיסת הזמן וארגונו. העובדה שאנו מונים את החודשים לחודשי הלבנה, מסנכרנים עם החמה, מתחילים את החודש הראשון כציון ליציאת מצרים ואת השביעי כמקודש בחודשים – כל אלה מבטאים ריתמוס חיים ייחודי, מכוח הציווי הא-לוהי. בשעה שאנו מנגנים לפני "ברכו" את הניגון המיוחד או אומרים "אחות קטנה", אנו מכריזים על מעגל החיים שלאורו אנו חיים, ועל היות היום הזה יום טוב, שמצווה גדולה לשמוח בו על עצם קיומו.
המעגל הזה מתמלא בתוכן. הביטוי המובהק של התוכן הזה הוא היותו "יום תרועה", שאותו דרשו חכמים וגיבשו לכדי מצוות תקיעת שופר. כמו במצוות רבות, יש רבדים שונים למצווה זו. יש בה הכרזה ותרועה על כך שריבונו של עולם הוא "מלך כל הארץ מקדש ישראל ויום הזיכרון", והדבר מהווה לנו תזכורת כי כל המתרחש בעולם, על הרע והטוב שבו, הוא חלק ממלכותו של ריבונו של עולם; יש בו קריאה והתרעה כמו במלחמה – למן החרדה "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו", גיוס כללי של כוחות הנפש, דרך המתקפה ותרועת הניצחון; יש בו תזכורות רבות למעמד הר סיני מרובה השופרות, ותקוות מרובות לשופר הגדול שייתקע ביום ההוא, והאובדים בארץ אשור כמו גם הנידחים בארץ מצרים, יבואו להר הקודש בירושלים, ואלה הם רק חלק מהרבדים.
ויש בו גם מנגינה ייחודית. מנגינה שלמה בתקיעה ומקוטעת בתרועה; מנגינה המספרת סיפור מורכב של פתיחה פשוטה, הסתבכות במהלכי החיים, וסיום המשיב אותנו אל המקור. במנגינה הזו מובע מה שאין אנו מסוגלים להכניס לתוך מסגרת המילים, ואנו מבקשים להשמיע רק את הקול שלנו דרך השופר. והקול הזה הוא קול החיים שלנו, על כל הרבדים השמחים והכואבים שבו.
דברים אלה ראויים להיאמר בכל השנים, ובד בבד יש בהם משמעות ייחודית לשנה זו שאנו עומדים בפתחה. כאביה מרובים, והם עדיין מלווים אותנו, ואנו לא מסוגלים להשתחרר לרגע מהמצוקות הקשות והכואבות של הנתונים בצרה ובשביה, בעקירה ובהרס, בייסורים הנפשיים והגופניים שמותירה בנו השנה שעברה.
כאבים אלה מכבידים מאוד על תחושת היכולת להתחדש, לפתוח בתקווה ובאמונה שתכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה, להמליך את הקב"ה על המציאות המעורפלת שאנו חיים בתוכה, ולשמוח. ואף על פי כן, אנו קרואים לעשות כך. אנו קרואים להכיר באפשרות ההתחדשות, ההשתנות, התשובה, התיקון שלנו עצמנו; אנו קרואים להכיר במלכות ה', שלעיתים היא מסתירה את פניה מאיתנו, ואנו פונים אליה בבקשה עמוקה שתאיר לנו מחדש. אנו קרואים לפתוח מחדש את הלב, ולשים לב גם לאור שמקיף אותנו ושקיים בתוכנו, ולקשור אותו בזכות הגדולה של להיות עמו של הקב"ה; אנו קרואים לטלטלה עמוקה שמאפשרת לנו להתבונן על מה שעבר עלינו, ועל מה שיכול להתעורר ולהתחדש בשנה הקרובה.
ואחת הדרכים לעשות כך היא לברך. לברך האחד את השני בטוב; לברך בכנות וביושר, ולרצות את הטוב והשפע לכל אחד; לברך את עצמנו שנשתחרר מהשיח הקורע והמנוגד, ונבחר בפתיחת הלב ובמתן המקום לכל אחד מהסובבים אותנו; לברך כי ישוב האמון בתוכנו, ונזכה לאור גדול. ומתוך הברכה שאנו מברכים האחד את השני, כן נזכה שריבונו של עולם יברך את עמו ישראל בריפוי כאביו, בהשבתו למקומו, יישא את פניו אלינו וישים בנו שלום.
