״ניכרים דברי אמת״ (סוטה ט ע״ב)
הבטחות שנאמרות מראש בהכרה ברורה שלא ניתן יהיה לקיימן – מזיקות, ואסורות. הן לא דומות לנדר, שבו יש תהליך של התרת נדרים המבוסס על הערכה מוטעית לגבי העתיד. בני אדם אנחנו, ומצבים של הערכה מוטעית לגבי העתיד יכולים להתרחש. אולם, כשמדובר בהתחייבויות שמראש ידוע שלא ניתן לממש אותן – אין להן התרה. והן מזיקות.
ראשית – הן שקר. במודע. בניסיון להשיג משהו שלא ביושר. משקר צריך להתרחק. שקר שייך לעולם התוהו. גם אם לא היו לו תוצאות מזיקות. הוא אסור.
שנית – הן מזיקות מאוד. אולי הן השיגו דבר מה, אולם הן מטמיעות ומטפחות את ״אל תאמין לאף אחד״. הן יוצרות תרבות של שקרים, ומהן והלאה אין יכולת לבנות על בסיס אמון, והסכמה, ורצון טוב.
שלישית – הן מחייבות תהליך ארוך של 'הורדה מהעץ'. אנרגיות מיותרות. ושם נאלצים להמציא שקרים חדשים, כדי להציב את הסולם להורדה זו, ומתוך ההצבה הזו הולכת ומתפתחת תרבות שקר.
רביעית – היא מצרפת את המבטיחים לרשימה הארוכה הארוכה של בני אדם שבזים להם, שמזלזלים בדבריהם, שרואים אותם כחלק מהשיטה המקולקלת והמושחתת.
ובעיקר – יש משהו עמוק דווקא בדוברי אמת. אולי הם מחמיצים לטווח הקצר, אולם התייצבות כנה ואמיתית כמו ״נעשה כל מאמץ שזה לא יקרה, ואפשרות פלונית תהיה העדיפות האחרונה שלנו, אולם אם נמצא את עצמנו במצב הזה – לא תהיה לנו ברירה אלא…״ יוצרת תרבות אנושית אחרת, שיש בידה לשנות מציאות דווקא מכוח דברי האמת שבה.
לקריאה נוספת:
