למחויבויותיו השונות של אדם שני מקורות סמכות, זה ההלכתי-משפטי וזה המוסרי, וכל אחד מהם מתואר בשפה שונה וחל על מרחב שונה. כך, לדוגמה, אם אדם הבטיח להעניק סכום כסף מסוים לחברו, אין כל אפשרות לעגן מחויבות זו במישור המשפטי – ללא שטר, חוזה או קניין. “קניין דברים אינו קניין” ועל כן אין לכך כל משמעות משפטית-הלכתית. למרות זאת, כלפי עצמו מחויב האדם לעמוד בדיבורו, מכוחו של הפסוק ״מוצא שפתיך תשמור ועשית…״.
דברים אלו נכונים על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באנשי ציבור. מבחינה משפטית, נבחרי ציבור אכן אינם מחויבים לעמוד בהבטחות שנאמרו טרם הבחירות, ואילו היו מחויבים להבטחותיהם לחלוטין, לא היו מפלגות שונות יכולות להתפשר ולמצוא את עמק השווה – שהינו מאבני היסוד של השיטה הדמוקרטית. אולם מבחינה אתית-מוסרית, נבחרי הציבור מחויבים כלפי ציבור בוחריהם, ומשעה שנבחרו אינם רשאים לפעול על פי מצפונם האישי אלא על פי השליחות שלה התחייבו. לכן, מחויבים נבחרי הציבור להצביע כפי שבוחריהם היו רוצים, ולכן גם עליהם להימנע מראש, במהלך קמפיין הבחירות, מהבטחות מסוימות שאין סופן להתקיים.
שפת המוסר מחייבת אפוא את האדם לעמוד בהבטחותיו ולחיות בכנות ובנאמנות; וראוי לה למדינה יהודית שתתקיים על אדני האמינות והנאמנות. “וצדיק באמינותו יחיה”.
