״אלו ואלו דברי א-לוהים חיים״ הוא האתוס המהותי המעצב את תרבות המחלוקת בבית המדרש ומחוצה לו. הקביעה הזו מתארת את השפע הרוחני הגדול כענק כל כך עד שאין הוא יכול להתכנס לתוך ארבע אמות מצומצמות של דעה אחת, והרוח הגדולה מתבטאת בצורות שונות ומגוונות, שכולם יונקות מהאמת הגדולה המצויה אצל ריבונו של עולם האחד שהוא אחד ושמו אחד ומי כעמו ישראל גוי אחד בארץ. תרבות מחלוקת זו נוצרה גם בתפישות הרואות את המחלוקות כתאונה, המתבססות לדוגמה על ״משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל״, שכן אף היא מנכיחה את המחלוקת בשיא עוצמתה. הלכות שונות אף מטפחות את המחלוקת – למן החובה של ״לא תגורו מפני איש״, דרך ביאורים של חז״ל ל״צדק צדק תרדוף״, ועד לעיצוב ההכרעות בבתי הדין, כגון ״בדיני נפשות פותחין מן הצד״, כלומר: קטן הדיינים הוא המביע ראשון את עמדתו, כדי שהיא תהיה משוחררת מכל כפייה ופחד.

חז״ל לא היו מנוכרים ואדישים גם לנזקים הגדולים שמחלוקת עלולה לחולל, שכן מחלוקות רבות ילדו אסונות גדולים, כגון מחלוקת קורח ועדתו. הם גם הכירו מחייהם הפרטיים את המחירים הכבדים שחלק מהמחלוקות יצר, כגון מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש. על כן, הורו את החובה לנהל מחלוקת לשם שמיים, הדריכו שהמטרה הסופית של המחלוקת היא להיפרד בשלום (״ואת והב בסופה״), ואף ניסחו איסור תורה להחזיק בסוגים מסוימים של מחלוקת, לאור הפסוק ״ולא יהיה כקורח וכעדתו״. המבחן הראשוני של המחלוקת טמון אפוא בשאלה האם בסופו של דבר היא הייתה לברכה, מעצם פתיחת השער לעושר ההופעה, או שחס ושלום נהפכה הברכה לקללה, באדמה החרוכה שהיא הותירה אחריה.

הדרכות כלליות אלה הן ה”אור המקיף” של היחס למחלוקת, הזהירות שהיא לא תגלוש לפסים אישיים מזיקים, היכולת להישאר נאמנים לכוונה היסודית של בירור “כבוד שמיים” וכדו’, הן אלה שיוצרות את האווירה הראויה ואת היחס הכללי. אולם, כדי שהמחלוקת אכן תהיה לברכה היא מחויבת גם בכללים פנימיים משלה, המשפיעים על האופן בו מתנהלת המחלוקת ב”אור ישר”.

מחלוקת חייבת להתנהל מתוך ארבעה מעגלי אחריות. vמעגל הראשון הוא עצם המחויבות לתופעת המחלוקת עצמה, שכן אם היא לא תתנהל באופן ראוי היא תכרות את העץ מניב פירות מבורכים של עושר רוחני. בשעה שהיא ממאיסה את עצמה על המעורבים בה, בשעה שהיא פוגעת והורסת את הברכה הטמונה בה, בשעה שהיא מחללת את מקורותיה הרוחניים העמוקים – היא מערערת את עצם קיומה, ופותחת פתח למגדל בבל חדש, בו כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים, ובדרך כלל היא גם מאפשרת את השתלטות החזק והאלים על השיח, ולא את מי שדברים נאמרים בנחת ובדרכי חכמים.

מעגל האחריות השני נובע מהמחויבות לנושא עצמו. כאמור, המקור הרוחני העמוק של המחלוקת נובע מהשפע הא-לוהי העצום שנמצא בכל תחום, ופרשנות חכמים על הפסוק “וידבר א-לוהים את כל הדברים האלה”, שלימדו שריבונו של עולם שהוא אחד ושמו אחד דיבר אלינו את כל ההיבטים האפשריים של כל נושא, ומכאן נולדה המחלוקת. בשעה שהיא אינה מאפשרת את הופעת העושר והגיוון של הנושא עצמו וטיפוחם, היא מועלת בייעודה, ומצמצמת את תחום המושב בו אנו מצויים. לעומת זאת, כשהיא מתנהלת בדרך הראויה היא פותחת עולמות, מרחיבה את הדעת, ומגלה את עושר ההופעה הא-לוהית, בתחום בו עוסקים בעלי הפלוגתא.

מעגל שלישי הוא מעגל “בין אדם לחברו”. חכמים ביארו לנו בסוגיות רבות כי ישנו ריקוד ייחודי בין המחויבות לאמת ובין השכנת שמו המיוחד של ריבונו של עולם בדרך השלום. סוגיות רבות עוסקות בכך, ומלמדות כי אפילו ריבונו של עולם שינה מפני השלום, ואף ציווה למחות את שמו על המים כדי להשכין שלום בין איש ובין אשתו. ברם, קודם לדחיית האמת מפני השלום מצויה החתירה המתמדת לקיים את שניהם כאחד, כבכל מקרה בו מתנגשים אידיאלים א-לוהיים. ניהול מחלוקת בדרך ישרה והוגנת יוצרת מצע שאינו מחייב את הבחירה בין שניהם, אלא להפך – ההתייחסות הראויה, לא רק בדברי נימוסין אלא בעניינים מהותיים הנוגעים במחלוקת עצמה מאפשרת מימוש מלא של החובות שבין אדם לחברו, ביחד עם נאמנות לחותמו של הקב”ה, שהוא אמת וחותמו אמת.

מעגל רביעי הוא המעגל של המחויבות המוסרית כלפי האדם עצמו. בניגוד לאתיקה הכללית, שעיקרה מכוון לאיסור הפגיעה באחרים, אנו מצווים גם על עיצוב עצמנו במסילת ישרים, ועל מוסר פנימי שבא לידי ביטוי לא רק ב”עשות משפט” כי אם גם ב”הצנע לכת”, ובעוד מידות טובות שעל האדם לקנות, מכוח הציווי של “והלכת בדרכיו”. בשעה שאדם נוקט במחלוקת בצורה לא מוסרית – הוא פוגע גם בעצמו, שכן הוא משחית את הרגישות והעדינות, הענווה ותביעת האמת, החיפוש אחר ההתכוונות הישרה לרצון שמיים והבירור השכלי המדויק. גם זהו מעגל אחריות המחייב לנהל את המחלוקת בצורה הגונה וישרה.

*

האם ישנן “הלכות מחלוקת”, העוסקות בעיצומה של המחלוקת, ולא רק באור המקיף שלה ? האם ניתן לנסח כללים אתיים מחייבים להתנהלות בעת מחלוקת ? התשובה לשאלה זו היא בעלת שני רבדים. הרובד הראשון הוא התשתית המצוותית והאיסורית הקיימת כדי לפתח הלכות אלה. כאן אנו מוצאים מקורות רבים ומשמעותיים, המחייבים לעשות כך. פסוקי התורה כגון “מדבר שקר תרחק”, “ולא תונו איש את עמיתו” וכדו’, מהווים בסיס יסודי להקפדה על עקרונות היושר והצדק, הזהירות מהפגיעה והכיוון לאמת. ברם, כפי שבהלכות לשון הרע לא מצאנו ניסוח הלכתי מדוקדק, עד לחיבור ספרו של החפץ חיים זצ”ל, כך אין אנו מוצאים בעניינים רבים הנוגעים ל”בין אדם לחברו” ניסוחים שכאלה. לתופעה זו יתרונות רבים וחסרונות רבים, והיא אחד האתגרים הגדולים העומדים בפנינו.

נבחן אפוא את אחד מעקרונות היסוד העשויים לכונן “הלכות מחלוקת”: אחת התופעות המכוערות ביותר בקיומן של מחלוקות נעוצה בדרך בה כל צד מציג את עמדת הצד השני. הפיתוי הגדול העומד בפני אדם הוא להציג את עמדת הצד השני בצורה מעוותת, לעתים כקריקטורה, ועל ידי כך להראות את חוסר התוחלת שבה, את עליבותה, ואת ביטולה המוחלט. טכניקה זו נובעת מסיבות שונות – למן עצלות או חוסר כישרון לעסוק בשיקוף ודיוק עמדת הצד השני, קודם למחלוקת עליה, ועד לרשעות מכוונת, שמטרתה היא “לנצח” במחלוקת, ולהביס את עמדת הצד השני ואת דוברה.

תופעה זו מהווה, כאמור, מעילה בארבעה מעגלים. היא פוגעת באתוס המחלוקת עצמו ובחיוניותו; היא פוגעת בנושא הנידון, שכן הצדדים האמיתיים שיש בנושא זה אינם באים לידי ביטוי; היא פוגעת באדם השני, שכן עמדותיו של האדם הן חלק בלתי נפרד מהאינטימיות שלו ומשורשי קיומו; וכמובן שהיא פעולה המשחיתה את דמותו של הנוהג כך.

“הלכות מחלוקת” מחייבות אפוא לפתוח בפעולה עמוקה של דיוק עמדת הצד השני, והצגתה בדרך המכוונת בה הצד השני באמת סובר אותה. חשוב להדגיש כי פתיחה זו אינה מבטלת את האפשרות לחלוק על העמדה בכל תוקף, לראות בה לא נכונה ואפילו לא לגיטימית. ברם, היא מבטיחה כי הדיון אכן יהיה על הנושא עצמו, ולא יפגע בארבע מעגלי המחויבות שצויינו לעיל. מעבר לכך, היא חיונית יותר מהמעטפת של התנהגות בנימוס ובדרך ארץ, שכן היא יונקת מהנושא עצמו. ניתן אפוא לקבוע את החובה המיושרת: הצגת עמדת השני ביושר בדיוק בכנות ובהגינות, ורק לאחר מכן הצגת העמדה החולקת.

זו דוגמה אחת ל”הלכות” שחייבות להנחות את המחלוקת ואת התנהלותה. ככל שהיא תתרחש בשדה מוסרי יותר – כך היא תהיה לברכה, ולא תתעטף במחלצות שווא. כשתישמרנה הלכות מעין אלו תיווצר מצע לדיון פורה אמית וכן, וכך תמלא המחלוקת את ייעודה הגדול בעולם הרוח.

להרחבה:

קורס בנושא האתיקה של המחלוקת

שימוש מניפולטיבי ב”חופש הדיבור”