כפי שטענּו בשיעורים הקודמים, מבחנהּ האתי של מחלוקת אינו רק חופש הביטוי של דעות שונות. אכן, חופש זה הכרחי, והוא גם משמש יסוד חשוב בדיונים ההלכתיים, אולם אין בו די. מלבד חופש זה, והעובדה שהבעת העמדה העצמית היא גם חובה ולא רק זכות, אתיקת מחלוקת מלאה דורשת התייחסות גם למעמד הדעות האחרות לאחר הכרעה.

בשיעור זה נבחן כיצד מתמודדת האתיקה היהודית עם סוגיה זו ומהו מעמדן של הדעות הדחויות, או דעת המיעוט, לאחר תהליך ההכרעה. להלן נראה כי התורה מעניקה מעמד של ממש דגם לעמדה הדחויה – ולפנינו קריאת כיוון אתית יוצאת דופן. את דברינו נבסס על המקורי העיקרי בסוגיה, שניתן לקריאה בדרכים שונות. אנו נתמקד בשתי קריאות מרכזיות, תוך מודעות לכך שישנן אפשרויות נוספות.

א. המקור המרכזי והבעיה בקריאתו

במשנה (עדויות א, ה) נאמר:

ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין? שאם יראה בית דין את דברי היחיד – ויסמוך עליו, שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין…

אמר רבי יהודה: אם כן למה מזכירין דברי היחיד בין המרבין לבטלה? שאם יאמר האדם כך אני מקבל, יאמר לו כדברי איש פלוני שמעת.

המשנה פותחת בשאלה "למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין?" אלא שבסופו של דבר, על פי הנוסח שבידינו (ואכן ישנן גרסאות אחרות), לא ברור מהי התשובה לשאלה זו. המשנה עונה עליה במעין תיאור מצב: בית הדין יראה את דברי היחיד ויסמוך עליו, אולם היא אינה מבארת מה יקרה אם כך יתרחש.

בתוספתא (צוקרמאנדל, עדויות א, ד) מופיע הנוסח הבא:

לעולם הלכה כדברי המרובין; לא הוזכרו דברי היחיד בין המרובין אלא לבטלן.

ר' יהודה אומ': לא הוזכרו דברי יחיד בין המרובין אלא שמא תיצרך להן שעה ויסמכו עליהן.

וחכמ' אומ': לא הוזכרו דברי יחיד בין המרובים אלא מתוך שזה אומ' טמא וזה אמ' טהור זה אמ' טמא כדברי ר' אליעזר – אמרו לו כדברי ר' אליעזר שמעתה.

הנוסח הנמסר על ידי התוספתא ברור יותר: לפי תנא קמא ולפי חכמים, לדעת המיעוט אין כל מעמד לאחר ההכרעה כדברי המרובים. מאידך גיסא, ר' יהודה מעניק כוח לעמדות המיעוט גם לאחר ההכרעה כדברי הרבים ולדבריו ניתן להסתמך עליהן כאשר "תיצרך להן שעה". לעמדה זו משמעות רבה ביותר, אולם היא אינה מופיעה במשנה.

ב. פרשנות מצומצמת למשנה

תחילה נציג את פירושו של הרמב"ם למשנה זו (וכך פירש גם ר' עובדיה מברטנורא):

"כוונת הלכה זו שאם היה בית דין שכבר עשה כדעת יחיד לא יוכל בית דין אחר לחלוק עליו בכך ולפסוק את הדין כדעת המרובים, אלא אם כן היה מנינו יותר מבית דין הקודם שעשה כדעת אותו היחיד ויותר חכם ממנו, כלומר שהיא ראש ישיבת זה הבית דין חכם יותר מן הקודם".

דברים אלה חשובים מאוד אולם אינם קשורים לענייננו. הרמב"ם מבאר כי המשנה עוסקת בלגיטימציה לפסוק כיחיד. לגיטימציה זו חשובה מאוד, אך היא אינה רלבנטית לשאלת מעמדה של עמדת היחיד לאחר ההכרעה, כי אם לרשות לפסוק כמותו.

גם הראי"ה קוק עסק בביאורה של משנה זו באחת מאיגרותיו, וכך כתב (אגרות ראיה ד, איגרת א'ריד):

"אמנם דרכי לפרש את המשנה דעדיות פ"א מ"ה. ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין, שאם יראה ב"ד את דברי המרובין ויסמוך עליו שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין שהקשור של שאין ב"ד יכול, קשה מאד, כמו שדייקו בזה המפרשים.

ונראין הדברים ששנו לנו חכמים בזה כלל גדול בסדרי הוראה לדורות, שאע"פ שחלוק גדול יש בין הסכמות וגזירות להוראות של דינים היוצאים מדרכי הלמוד והדרשות, כמבואר בדברי הרמב"ם בפ"ב מה' ממרים שתקנות והסכמות, ע"ז נאמר אין ב"ד יכול לבטל את דברי ב"ד חברו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין ודברים היוצאים מלמודים ודרשות וסברא. ע"ז נאמר אין לך אלא שופט שבימיך,

אבל כאן חדשה לנו המשנה, שזה הדין של האפשרות להורות באופן אחר ממה שהסכים ב"ד הגדול, לא נאמר כ"א כאשר הוכרע אז הדבר ע"פ הרוב ומיעוט ועכ"פ יחיד הי' נמצא שדעתו לא הסכימה ע"ז. שרק אז יוכל ב"ד אחר באיזה דור מאוחר ג"כ להכריע כדעת המיעוט או היחיד אם דעתו נוטה לכך. וע"ז נאמר אין לך אלא שופט שבימיך. והכרעת הרוב שבדור הקודם, איננה יכולה להכריע את הכרעת הרוב, וק"ו את הסכמת כל הב"ד שבדור המאוחר אע"פ שאיננו גדול מהראשון בחכמה ובמנין.

אבל אם היתה ההסכמה לההוראה הזאת בב"ד הגדול ע"פ דעת כולם, אז אע"פ שהדבר בא בדרך של למוד ודרשות נקבעה הלכה זו כאילו היתה הסכמה של תקנה, שכבר חל עליה הדין שאין בית דין יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין. וזאת היא כונת המשנה כפשוטה…".

אם כן, לדברי הראי"ה קוק, לא רק שמשנה זו אינה עוסקת במעמדה של עמדת היחיד לאחר הכרעה, אלא שהיא אף מגבילה את יכולתם של הרבים לשנות הכרעה קודמת.

ג. פרשנות מרחיבה

בסעיף הקודם ראינו כי הרמב"ם, ר' עובדה מברטנורא והראי"ה קוק פירשו את דברי המשנה בצורה מצומצמת וודאי שלא נטו אחרי עמדתו של ר' יהודה המובאת בתוספתא. ברם, פוסקים אחדים אימצו דווקא את דעת רבי יהודה – המאפשר לפסוק כדברי היחיד בשעת הדחק. המקור לעמדה זו מצוי דברי הראב"ד בפירושו למסכת עדויות, וכך נראה מפירוש הר"ש.

ביטוי לעמדה זו נמצא בשו"ת תורת חיים (ד, ב):¹

"…ועוד דתנן בפרק קמא דעדויות ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובים הואיל ואין הלכה וכו', שאם יראו ב"ד דברי היחיד ויסמכו עליו שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד וכו'.

וכתב הראב"ד שם בפירוש לשון התוספתא שאם תצטרך להם שעה ויסמכו עליו, דומה זה הלשון שאין ב"ד אחרון יכול לסמוך על היחיד אלא בשעת הדחק.

והא דתנן "שאין ב"ד יכול", כלומר: ובשעת הדחק נמי אלמלא שנמצאו דברי היחיד הראשון שיהיה חולק עמהם לא היה האחרון רשאי להתיר מה שאסרו הראשונים לפי שאין ב"ד יכול לבטל וכו'.

ומכאן משמע דבשעת הדחק יש לסמוך על דברי היחיד אפילו במילי דאורייתא, דהא ממה שמזכירין דברי היחיד בין המרובים ילפינן ובכל דוכתא מזכירין".

עמדה זו מעניקה משמעות רבה לעמדת היחיד בשעת הדחק – גם לאחר שהוכרע שלא כמותו.

פוסקים רבים ציטטו דברים אלה ונהגו על פיהם. כדוגמה יש לצטט את דבריו של הרב משה פיינשטיין זצ"ל שעל פי עמדה זו ביאר מפני מה פסק הרמ"א (בדיני תלמוד תורה) כספר חסידים, כנגד הפסיקה כדברי המרובים (שו"ת אגרות משה יו"ד, ג, סט):

"…שיכול הרמ"א להכריע אף כנגד רבים כשהיה יחיד חולק, כדאיתא בפרק א דעדיות משנה ה ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין שאם יראה ב"ד את דברי היחיד ויסמוך עליו – ופי' הר"ש בפי' השני שאם יראה לב"ד אחרון שהלכה כדברי היחיד הראשון יסמוך עליו כלומר יקבע הלכה כמותו, כמו שמצינו באמוראים שקבעו הלכה כיחידים בכמה מקומות, ואם לא שמצאו דברי יחיד הראשון – לא היו יכולים אחרונים לדחות דברי הראשונים מדעת עצמן, לפי שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין.

אלא מכיון שמצאו היחיד מן הראשונים שהיה חולק עמהם היה להם במה לתלות, ומטעם זה הכריע הרמ"א כדברי ר' יהודה החסיד בספר חסידים נגד פוסקים הראשונים אף שהיה יחיד מאחר שנראה לו כספר חסידים".

עמדה זו מעניקה אפוא משקל משמעותי ביותר לדעת המיעוט, ומלמדת כי יש לה משמעות לאורך זמן – גם כשהוכרע שלא כמותה ובשעת הדחק. זוהי עמדה מרחיקת לכת בעולמה של אתיקת המחלוקת: דעתו של היחיד מקבלת אפוא את מעמדה לא רק ביכולת להשפיע על ההחלטה מלכתחילה, אלא גם בשימוש פוטנציאלי בה בעתיד.

והאמת והשלום אהבו.

 

לשיעור הקודם

בחזרה לכל הקורסים

1. לר' חיים שבתי, סלוניקי, המאות הט"ז–י"ז.