אחת השאלות המרתקות ביותר היא שאלת חובתו של הצוות הרפואי בשעת משבר להסתכן כדי לטפל בחולים. רופא התקשר אלי ושאל עד כמה הוא מחויב לעשות זאת, בשעה שהוא מסכן את עצמו, את אשתו, את ילדיו ואת סביבתו, על אף שהוא שומר על כל הכללים.

זו שאלה מרתקת. שכן היא נמצאת בין שני קצוות. מחד גיסא, הלכה היא שאין אדם מחויב להכניס את עצמו בספק סכנה על מנת להציל את חברו. זו תשובה ידועה של הרדב”ז, ואף שהוא עצמו כתב גם דברים אחרים, זו העמדה המקובלת, ויש בה גם המשך לתפישתה היסודית של ההלכה, של “שלך קודם לשל כל אדם”. עמדת ההלכה אינה אגואיזם, אלא יסודית מאוד: דווקא ההכרה בלגיטימיות של הקיום מאפשרת להלכה לתבוע את הרחבת הגרעין הפנימי אל מעגלים רחבים יותר. כך לדוגמה, בדיני ממונות, ההלכה מכירה ברכושו של האדם ובבעלותו המוחלטת עליה, ומתוך כך היא מחייבת גם להתרחב למצוות לקט, שכחה, פאה, תרומות ומעשר ראשון, צדקה וכדו’. זה נכון גם בנושאי נפש. וזה אחד היסודות הבסיסיים בהלכה: “חייך קודמין לחיי חברך”, ואין היא תובעת את מה שלא ניתן לתבוע.

מאידך גיסא, כאשר מדובר על חיילים – הכללים האלה שונים בתכלית. כאן מדובר בהתגייסות למען הצלת האומה, וזו מחויבות ציבורית שכעת מוטלת על החיילים. כל אחד מאתנו, בזמנו, מחויב לסכן את עצמו לצורך הצלת אחרים, גם אם הם נמצאים בספק סכנה בלבד. זהו אחד היסודות הבסיסיים ביותר של יחסי ציבור, שלטון ויחידים.

היכן נמצאים הרופאים והצוות הרפואי כולו במשוואה ההלכתית הזו? בדברי הפוסקים הדיון נערך על פני המשרעת כולה – שכן יש לדון הן בהיתר של הרופא לסכן את עצמו והן בחובה של הרופא לסכן את עצמו. בין השאר הובאו השיקולים הבאים, המקרבים את הרופא למעמדו של החייל (אנו נכתוב בהמשך נייר עמדה מסודר על כך):

א. הוא התחייב בכך, בשבועת הרופאים, והמחויבות הזו מוטלת עליו מכוח זה. בלי זה, הוא לא היה מקבל את הסמכתו כרופא, ואם כן אין הוא רשאי לקבל את הטוב שבמעמדו כרופא, אך להתחמק ממילוי החובות התלויות בכך.

ב. עמדת התורה “ורפא ירפא” נתפסת בדברי הפוסקים לא רק כהיתר לרפא, אלא כחובה לרפא. זו סוגיה סבוכה, שכן צריך לבחון היטב את החובה של האדם להתרפא, אולם העמדה המקובלת היא שזו חובה המוטלת עליו, ומוטלת על הרופא לרפא אותו.

ג. זהו פיקוח נפש ציבורי. אין מדובר רק במחויבות כלפי חולה זה או אחר, אלא שאם הרופאים, שהם היחידים המסוגלים להתמודד עם הבעיה, לא ירפאו – יהיה אסון ציבורי כללי, ועל כן הדבר דומה מאוד למעמדו של החייל.

יש עוד נימוקים, אולם אלה המרכזיים. כמובן שחובה על הרופא לנקוט בכל כללי הזהירות גם כדי לשמור על עצמו וגם כדי שלא לפגוע באחרים. ויהי רצון מלפני א-לוהינו שבשמיים שייעשו הרופאים שליחי אמת להביא ברכה ורפואה לעולם.

לקריאה נוספת:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.