ואין שלטון ביום המוות – מיום שנגזרה מיתה על העולם, אחד היסודות המשפיעים ביותר על כל חייו של אדם טמון בידיעה כי ימיו בעולם הזה קצובים, ואין הוא מסוגל לבטל את עצם העובדה שביום מן הימים ייפטר מן העולם הזה וילך לבית עולמו הבא. ההשפעה של תודעת הזמניות, הארעיות וסופיות החיים היא עצומה, ורבים תולים בה את מנועי היצירה המרכזיים של האדם, ואת רצונו להביא ילדים לעולם. לא זו בלבד שאין האדם יכול למנוע את מותו גם כשהוא מאוד רוצה להאריך ימים, ההלכה אוסרת עליו אף להשפיע על יום מותו על ידי קיצור החיים, וקובעת כי שליחות יד בנפשו של אדם היא חלק מאיסור שפיכות דמים בעולם. מותו הטבעי של אדם נקבע על ידי הקב”ה.

בין איסור קיצור החיים ובין אי-היכולת להאריך אותם נמצא מרחב ההולך וגדל מיום ליום. הצלחתה הגדולה של הרפואה, בחסדי שמיים, מאפשרת לעשות דברים רבים שלא היה אפשר לעשות בימים קדומים. טיפולים רבים ומגוונים, אפשרויות הנשמה וחיבור למכונת לב ריאה, ניתוחים, השתלות, הזנה בצורות מגוונות, דיאליזה וכדו’ – כל אלה, וטכנולוגיות נוספות מאפשרות להשפיע השפעה ניכרת על תהליך מותו של האדם. הציבור הישראלי נחשף לאפשרויות אלה בפעולותיה של המערכת הרפואית לאחר שאריאל שרון עבר אירוע מוחי קשה, וזה היה חרך צר בלבד החושף את האפשרויות הרפואיות הרבות. מרחב הפעולות הרפואיות האפשרי מעלה שאלות הלכתיות ואתיות רבות בשלבים שאדם צועד בהם לקראת מותו.

הצלחתה הגדולה של הרפואה בהארכת תוחלת החיים הביאה בין השאר למצבים הולכים וגדלים של פערים שבין הגוף והנפש. לעתים מדובר בכך שהתודעה נמצאת במלוא עוצמתה, אך הגוף קורס, במהירות הרבה יותר גדולה ולאורך זמן רב יותר מזה שתיאר קהלת בסוף ספרו; לעתים המצב הפוך – הגוף ממשיך לתפקד במלוא אונו אך התודעה נעשית דמנטית, והאדם שוקע לריק בלתי מתקשר ובלתי פעיל בעולם. מספר המשפחות המתמודד עם שאלת ההורים המבוגרים, ונאלץ לקבל החלטות קשות, הולך וגדל מיום ליום. אני מעריך שאין רב בישראל שלא נשאל שאלות בתחומים אלה, ומניסיוני האישי, שמתמודד עם סוגיות אלה אין ספור פעמים, אני למד שמדובר בהיקפים עצומים. זה חלק בלתי נפרד מברכת הרפואה.

בעבר היה מקובל כי תשובת ההלכה היא אחת: חובה להילחם על החיים עד הנשימה האחרונה, כי אין אנו יודעים את ערכה של כל דקת חיים, וחיינו רק מופקדים בידינו אך אינם שייכים לנו. לא זו בלבד, אלא שמצאנו פסקים שגם מחייבים להאריך את חייו של חולה נגד רצונו, כחלק מהחיובים המוטלים עלינו לאור ההלכה. את השינוי הגדול בתפיסה הלכתית זו אנו יכולים למצוא בדברי אחד מגדולי הפוסקים בדור הקודם – הרב יעקב קיינבסקי זצ”ל, שתיאר בכנות את הערעור על הנחה זו:

” עיקר היסוד דכל מה שאפשר להאריך חיי החולה (אפילו אינו אלא לחיי שעה) צריכים לעשות, אמת שגם אני שמעתי בילדותי מימרא כזו, ולא ידעתי אם זהו מבר סמכא הוא, אבל בעיני דבר זה צריך עיון גדול, דביו”ד סי’ שלט מבואר, דמותר להסיר דבר המונע פטירת החולה, ורק מעשה בגופו אסור לעשות, ואם כן להיות בשב ואל תעשה לכאורה (במקום שעל ידי זה יתווספו לו יסורים) לא מצאתי איסור, ואדרבה יש ללמוד למנוע מזה… אבל לכאורה כל שאינו אלא לחיי שעה ואין בו הצלה ממש, דמי לנידון הגוסס, שהרי הגוסס הוא כחי לכל דבריו, וכל זה צריך עיון גדול (קריינא דאיגרתא מכתב קצ).

הרב קנייבסקי זצ”ל מפנה בדבריו לדברי הרמ”א שהורה את הפעולות שאסור לעשות כדי לקדם את מותו של אדם, ובאותה הלכה גופא פסק את שאסור למנוע מהאדם ללכת לבית עולמו, ואף מסלקים את הגורמים המפריעים לעשות זאת. אין מדובר בסתירה בהלכה, כי אם בצורך למתוח קו בין מה שאסור לעשות כדי לקרב את המוות, ובין מה שאסור לעשות כדי למנוע אותו. אלא שקו זה אינו ברור דיו, ורבים ממפרשי השו”ע עסקו בו.

בעל ה”קהילות יעקב” אינו יחיד בפסיקה זו, וגדולי תורה רבים התירו במצבים מסוימים להרים ידיים ולהפסיק להילחם על החיים. צריך לדייק בדבריו, ולשים לב שאפשר שמשלב מסוים לא זו בלבד, שלא חייבים להילחם על החיים – אלא שאסור לעשות כן, ויש להניח לאדם ללכת לבית עולמו במנוחה ובכבוד. הוא גם מציין את העובדה שהוא יודע שמקובל לחשוב שאין מצב כזה, ושצריך לעשות הכל, אבל באומץ הלכתי גדול הוא מערער על מה שמקובל על פוסקים אחרים. בשולי הדברים אציין תופעה המחייבת דיון בפני עצמו: בבד בבד עם השמרנות הבסיסית שלנו בעולמה של ההלכה, בענייני השיגרה והיום יום, בתי הכנסת, קידושין וגירושין, כשרות וגיור וכדו’, מתרחשים שינויים עצומים בעולמה של ההלכה בדיני נפשות של ממש, ואפשר שהא בהא תליא: האפשרות לעשות כך טמונה ביתד יציבה ונאמנה של מסורת הלכתית והמשכיות שמרנית.

ההלכה ניצבת אפוא בפני אתגר מרתק: מחד גיסא, היא נאבקת בתפישות עולם שמכנות עצמן ‘ליברליות’, ההולכות ומתפשטות בעולם, ומתירות קיצור חיים אקטיבי. במדינות שונות מדובר ב”תיירות מוות”, ובאפשרות שניתנת לרופאים לשתף פעולה עם רצח אדם המבקש לעשות זאת בעצמו, כאשר מתקיימים תנאים שונים. במקומות אחרים מותר לנתק ממכשירי הנשמה וכדו’. ההלכה אוסרת את כל אלה, והיא מתנגדת לכך בכל תוקף, ורואה במעשה הזה שפיכות דמים. כחלק מהמאבק נגד זה אנו צריכים להימנע משימוש במילים כמו “המתת חסד”, שכן מילים אלה מרככות את המשמעות ההלכתית והאתית של המעשה.

מאידך גיסא, בדיוק כפי שעשינו בתחום השתלת האברים, יש צורך בשינוי התדמית השגויה של ההלכה. תדמית ההלכה בעבר הייתה שתרומת אברים אסורה בכל תנאי ובכל מצב, שכן המוות המוחי-הנשימתי אינו מוכר על ידי ההלכה. אולם בשנת תשמ”ז פסקו הרבנים אברהם שפירא זצ”ל ומרדכי אליהו זצ”ל כי ההלכה כן מכירה במוות המוחי הנשימתי, אם הרפואה תציית לסדרה של הוראות, ובכך נפתח מסע ארוך שבסופו יצאו רבנים רבים מעולמנו הציוני הדתי בקריאה לתרומת אברים מן המת, על אף שרבנים אחרים סוברים שהדבר עדיין אסור. באותה מקום, אנו נמצאים עתה בהקשר של הכרעות במסעו של האדם לפני מותו. חובה לשנות את התדמית השגויה של אנשים ביחס לעמדת ההלכה כלפי הפסקת טיפול במצבים מסוימים.

הפסיקה בנושאים אלה מורכבת מאוד, שכן מדובר בנדבכים שונים המצטרפים לתמונה שלמה. בראש ובראשונה, כפי שלימד החזון אי”ש את דרכי הפסיקה, צריך לברר את השאלות העובדתיות: מה מצבו של החולה ? מהו האופק הרפואי ? האם ההערכה היא שהוא סובל ? האם הוא צפוי להיגמל מההנשמה וכדו’ ? השאלות העובדתיות אינן רפואיות בלבד. רבים מהרבנים רואים חשיבות גם לבירור רצונו של החולה – האם הותיר הוראות, ומה טיב ההוראות ? האם בני המשפחה שוחחו על כך ועמדתו הוצגה בשיחה זו ? זו גם ההזדמנות לעודד חתימה על “יפוי כוח מתמשך” כדי שסוגיית מי מקבל את ההכרעות במצב בו החולה אינו מסוגל לעשות לבדו – תודרך על פי רצונו של האדם, ולא מאבקים של המשפחה. הדרך החוקית שנפתחה כעת למתן הוראות שונות על ידי כל אדם מומלצת מאוד, ונכון לעשות זאת כדי להקל על קבלת ההחלטות במצבים בו החולה עצמו כבר לא יוכל לעשות זאת לבדו.

ועל רקע העובדות האלה צריך לעסוק בבירור ההלכתי: האם ההלכה מתירה, או אפילו מחייבת, לא לעשות החייאה במצבים מסוימים; האם ההלכה אוסרת, מתירה או אפילו מחייבת לא להנשים; האם מותר להוריד את מינון התרופות התומכות; כיצד להזין אדם שאינו מסוגל לעשות זאת בעצמו, אך ההערכה היא שזונדה אינה אפשרית ואינה רצויה לו; האם מותר להתפלל על מותו של אדם, ועוד ועוד. אלה שאלות הלכתיות רבות ומגוונות, שאנו ניצבים בפניהם לקראת ההליכה לבית עולמנו. עולמה של ההלכה מתמודד עימן ומציב את הדרך הראויה לנהוג בה. כמו בכל נושא הלכתי, יש גם מחלוקות, אך אט אט מתייצבת דרך הלכתית מוסכמת על ידי רבים, שעומדת בין במבחן המקורות הפסיקתיים ובין במבחן הסברא והשכל.

וכאשר מגיעים לצדדים המעשיים של ההכרעה – היא צריכה להיעשות באופן אישי וייחודי לכל חולה. מדובר בשילוב של הצוות הרפואי, המשפחה והמייצגים של החולה, ההלכה וכדאי מאוד שגם אנשי טיפול וייעוץ שמאפשרים דיון פנים-משפחתי. חלק בלתי נפרד מיכולת ההתמודדות עם המצב היא מתן האמון הדדי שכולם – הצוות הרפואי, כל בני המשפחה וכדו’ – רוצים בטוב, שכן בלי אמון זה לא ניתן לעשות את מה שהוא באמת לטובת החולה.

הדבר אינו פשוט כלל ועיקר. המשפחה נמצאת במצוקה גדולה מאוד, בשל המעורבות הרגשית הגדולה בכל הכרעה. לעתים דומה שהיא שוכחת שהשיקולים צריכים להתקבל לאור טובת החולה, ולא לאור מה שהמשפחה חשה שהיא רוצה למען עצמה. עימות רצונות זה יכול להופיע בשני כיוונים מנוגדים: משפחה שחס ושלום רוצה במותו של קרוב המשפחה, כי קשה לה מאוד להמשיך במצב הנוכחי ובעול המוטל עליה; משפחה שחס ושלום נאבקת על חייו של קרוב המשפחה, כי היא רוצה “לדעת שעשינו הכל” כדי לנקות את מצפוננו, ואינה שואלת אולי טובת החולה היא דווקא להניח לו להיפטר בכבוד ובשלום מן העולם, ולא להמשיך להתייסר ייסורים חסרי תוחלת, שאף אחד לא היה מאחל לעצמו אותם.

אנחנו לא אוהבים לדבר על המוות. יש אפילו אלה הרואים זאת כאסור, מצד העין הרעה שהדבר מטיל. הנושא גם מאוד מביך ומאיים. בוודאי שאין אנו רוצים להצטייר כמי שלבנו אטום, ושאנו חפצים חס ושלום להיפטר מעול הטיפול בהורים, או להעדיף את תפישת עולם קיצור החיים. אולם נכון להתבונן על סוגיה זו מהצד ההפוך: חלק בלתי נפרד מהחיים הוא המוות; נישואין מאושרים מסתיימים בדרך כלל באלמנות של אחד הצדדים, כי אין אנו מתים ביחד; דווקא התייצבות מול סוגיות המוות, התכוננות אליו, הכרעות הלכתיות ומוסריות עקרוניות, יצירת דינמיקה לקבלת ההחלטות בשעת אמת – הם המבט המכוון יותר, ועשויים להביא יותר אור חיים לעולם.

2 תגובות על “האם קיימת חובה הלכתית להילחם על חייו של חולה? ומה בדבר הפסקת חיי אדם באופן יזום?”

  1. גילה אייזנברג הגיב:

    כואב אבל כמה נכון. אני סועדת את אימי, ניצולת שואה בת 98, במצב כללי ירוד מאד וכל יום אני שואלת את עצמי את השאלות האלה.
    היא לא הספיקה לחתום או להביע את רצונה אבל אני עוד יכולה עבור עצמי. איפה ניתן לקבל טפסים ?
    תודה מראש

    • צהר לאתיקה הגיב:

      גילה שלום,
      אנו משתתפים בכאב על אמך. שירות “עד מאה ועשרים” של צהר נועד כדי לסייע במקרים כאלה.
      ניתן לפנות למספר *9253 וצוותי רבנים ועובדות סוציאליות שהוכשרו לשם כך, ישמחו לעזור.
      השירות פועל 24/6 ללא עלות ובפריסה ארצית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.