קיימת רק דרך אחת הפותחת את האפשרות לתשובה ולתיקון של מעשי פגיעה:
הכרה, ובקשת סליחה.
זה לא מספיק. אבל זה תנאי הכרחי וראשוני .

הכרה בעובדות של מה שאירע, והפסקת הכחשתן;
הכרה במשקל החמור של העובדות בדבר הפגיעה, והימנעות מאמירות “זה היה רק דבר חסר משמעות” וכדו’; 
הכרה בכך שזו אחריות הפוגע – לא של הנפגע, ואי האשמת הקרבן.

את כל זה למדנו מיהודה שאמר בפומבי “צדקה ממני” כלפי תמר , וכלפי הציבור שיהודה עמד חס ושלום לחולל הוצאה להורג אסורה.
את זה למדנו מדוד המלך , שאמר “חטאתי לה'”.

ובקשת מחילה מהנפגע. ישירות. כפי שכתוב בהלכה. גם בהלכות ערב יום הכיפורים; גם במשנה בבבא-קמא העוסקת בחובות המוטלות על החובל בחברו. זו העמדה החד משמעית של ההלכה, ואין אחרת.

התשובה – היא עניין שבין הפוגע לבין קונו;
ההשתנות – היא המבט האינטימי כלפי העתיד; כל זה אינו רלוונטי כלל וכלל כאשר הצעדים הראשונים לא נעשו – הכרה ובקשת סליחה מהנפגעים.

אין דרך עוקפת, ואין תחליף .
וידוי בפני כומר המעניק סליחה ומחילה היא פעולה נוצרית. לא יהודית.
הווידוי על פי אמונתנו נעשה בין אדם ובין א-לוהיו, אולם הוא לא יכול להיעשות כשאדם טובל ושרץ הפגיעה עוד בידו, והוא לא הכיר בה, ולא ביקש את מחילת הנפגעים.
ואז נפתחת דרך לתיקון. תיקון הקלקול. תיקון חילול השם הנורא. תיקון כל מה שצריך לתקן.


לקריאה נוספת בנושא זה: