אם נאסור על איש ציבור שחטא לשוב לתפקידו, נמצאנו נועלים דלת בפני בעלי תשובה. מצד שני, אם נאפשר לו לשוב לתפקידו, אנחנו פוגמים בהרתעה נגד שחיתות, ומציבים את החוטא במקום בו הוא יכול לשוב ולחטוא.
עמדת היהדות
עקרון התשובה הוא עקרון יסוד ביהדות. ההלכה קובעת כי יש להתייחס אל החוטא ששב מחטאו כאילו לא חטא מעולם. יתרה מזאת, היהדות רואה ביכולת להודות בחטאים חלק מהאתוס המנהיגותי. החזרה בתשובה נעשית רק כאשר החוטא מילא אחר שלושה תנאים: הודאה באשמה, הבעת חרטה על החטא, והתחייבות שלא לשוב לאותו חטא.
מסקנות
למעשה, נראה שיש לאפשר למנהיג שחטא והורשע לשוב ולהחזיק במשרה ציבורית, אולם אך ורק בתנאי שהוא מודה באשמה. מותר לו לטעון שלא חטא, אולם אם מערכת המשפט הרשיעה אותו והוא ממשיך לטעון לחפותו- אין הוא יכול לשוב לתפקידו. באשר לתקופת צינון בטרם ישוב החוטא אל התפקיד- ההלכה אינה דורשת זאת, אך מדובר בנוהג ראוי המאפשר פרספקטיבה רחבה יותר לגבי מעשיו.
תוכן העניינים
1. הצגת הנושא
השאלה בדבר יכולתו של מנהיג ציבור שסרח לשוב ולכהן במשרה ציבורית היא חלק בלתי נפרד משאלות ההנהגה הציבורית. למנהיג ציבור אורבות סכנות נפילה רבות, מלקיחת שוחד ועד ניצול מעמדו לצרכים לא ענייניים, ואכן ידועים לנו מקרים רבים שבהם מנהיגים סרחו. לאור העיקרון היסודי של השוויון בפני החוק – שביהדות מתואר במילים "כקטון כגדול תשמעון, לא תגורו מפני איש" (דברים א, יז) – ברור כי גם מנהיג ציבור נשפט ונענש על מעידותיו. השאלה העומדת לפנינו היא האם לאחר שמנהיג הורשע ונענש הוא יכול לחזור לתפקידו – בין אם מדובר בתפקיד ציבורי המבוסס על מינוי, ובין אם מדובר בהשתתפות כמועמד במסגרת בחירות. הדיון דלהלן מבקש גם להציב אלטרנטיבה לנוהג המקובל כיום במדינת ישראל: הגדרה משפטית של "קלון" וקביעת מסגרת זמן שלאחריה יכול הנאשם לשוב לתפקידו.
2. הדילמה האתית
הדילמה האתית שלפנינו מציגה מרחב שיקולים מגוון, לכאן ולכאן. ישנן סיבות רבות להתיר לחוטא לשוב לתפקידו, וביניהם: חוסר הצדק בהגדרת כישלון אחד ככתם אשר יעיב לנצח על מעמדו האישי והציבורי של אדם; ההכרה כי חוסר אפשרות לתיקון יביא בפועל להימנעות מהודאה בכישלון; וכן הצורך בפתיחת דלת בפני 'בעלי תשובה'. גם הנימוקים כנגד חזרת חוטא לתפקידו הם נימוקים כבדי משקל וביניהם יש למנות את הפגיעה האתית החמורה שנגרמת מעצם העובדה שבראש מערכת ציבורית עומד עבריין מורשע; את החשש כי מוּדעות לאופציית החזרה לתפקיד לאחר כישלון עלולה להקהות את הרתיעה ממעשים אסורים; ואת הסיכון שהנפילה תישנה וכי כישלון אחד מעיד על מוּעדות.
כאמור, השפה המשפטית הנהוגה כיום מבחינה בין "עברות שיש בהן קלון״ ל"עברות שאין בהן קלון", ועל ידי כך מבדילה בין סוגי כישלונות שונים. בנוסף, השפה המשפטית הנהוגה תוחמת אורך שנים של הרחקה מתפקיד ציבוריים. מאידך, החוק אינו מתייחס כלל לשאלת ההודאה בכישלון ולצורך בפומביותה של ההודאה. היעדרו של ממד התשובה והתיקון מההתייחסות המשפטית הנוכחית לשאלה זו בעייתי למדי ודורש תיקון.
3. המבט היהודי
1.3. רקע
ספרי התנ"ך מרבים לבקר מנהיגים שחטאו ולעתים אף מתארים כיצד הודחו מנהיגים כאלה.1 ברם, בתלמוד ובפוסקים אין סוגיה מפורשת המסדירה את הכללים בנוגע להדחת אישי ציבור ולחזרתם לתפקידם – והפסיקה בנושא זה נוטה להתמקד במקרים קונקרטיים ולא בהתוויית כללים.2
2.3. התשובה במישור הפרטי
עקרון התשובה הוא מעקרונות היסוד של היהדות, והוא אף עומד לדידה בבסיס עולמנו.3 ההלכה אוסרת להזכיר לאדם פרטי ששב בתשובה (או קיבל את עונשו) את חטאיו, וקובעת כי יש להתייחס אליו כאילו לא חטא מעולם.4
3.3. ההכרח בתשובה כתנאי בסיסי
חזרתו של נושא משרה ציבורית לתפקידו הִנָּה סוגיה מורכבת יותר, בשל השיקולים שהוזכרו לעיל ושיובאו להלן. דומה כי התרומה המשמעותית של היהדות לנושא זה היא נקודת המוצא הבסיסית: הדרישה להכרה של החוטא בחטאו והתביעה לעשיית תשובה.5 יתרה מזאת, היהדות רואה ביכולת להודות בכישלונות חלק מהאתוס המנהיגותי.6 עם זאת, מהתלמוד ומהפוסקים עולה כי גם לאחר שאדם שב בתשובה ישנם שיקולים המונעים את חזרתו לתפקיד ציבורי.
4.3. הגבלות על מינוי עבריין
כאמור, ישנם שיקולים מגוונים בעד הגבלת חזרתו של עבריין. בספרות ההלכה אנו מוצאים בין היתר את החשש כי העבריין יפגע באלה שחרצו את דינו;7 את החשש מזלזול במערכת השלטונית בכללותה בעקבות חזרתו של עבריין לתפקיד בכיר בה; ואת חוסר יכולתו של עבריין לשמש מופת אתי.8 בהתבסס על שיקולים אלו ואחרים (ביניהם, העקרונות האתיים הכלליים שהוזכרו לעיל), הגיעו הפוסקים להכרעות מגוונות. בהכללה ניתן לומר כי יש הסוברים שאין לקבל לתפקיד ציבורי עבריין ששב;9 יש שהבחינו בין רמות החומרה של עברות שונות;10 ויש שהבדילו בין תפקיד אמון לתפקיד ייצוגי.11 כאמור, בשל קשת הדעות ובשל העיסוק בשאלות פרטניות בלבד, ולא בכללים, קשה להציג משנה יהודית סדורה בעניין זה.
5.3. רמת התשובה הנדרשת וביטוייה
התשובה מן החטא היא תהליך מורכב, ובעולמה של היהדות יש לה רמות וביטויים שונים – מהרהור תשובה חד־פעמי לתשובה שאורכה כימי חייו של האדם. במרחב הפרטי, רמה בסיסית של תשובה כוללת: הכרה בחטא, חרטה (שלרוב נדרש להצהיר עליה בפני בית דין12), החלטה שלא לשוב על החטא, ותיקון העוול שנעשה (אם הוא אכן ניתן לתיקון).13 אחדים מהעבריינים נדרשים גם להתרחק מגורמי העברה באופן קיצוני יותר מהתרחקות הנתבעת מסתם אדם; ואילו אחרים נדרשים להוכיח במעשים את רצינות תשובתם. 14 יש לציין כי אין בהכחשתו של עבריין ובטענה כי כלל לא חטא אלא הופלל בטעות, כדי לשנות את המצב – בין היתר משום שלא ניתן לנהל מערכת שיפוטית על בסיס הכחשות של נאשמים.15
6.3. תקופת צינון
אף שההלכה אינה מתייחסת במפורש לדרישה לתקופת צינון בין הרשעת הנאשם ובין חזרתו לתפקיד, זוהי דרישה רצויה. היא מבטאת את הכרת החוטא בחטאו, מקטינה את לזוּת השפתיים ואת החשש מחילול הנורמה האתית, ומאפשרת פרספקטיבה רחבה יותר לבחינת רצינות תשובתו של העבריין.16
4. מסקנות
המציאות כיום, שבה החוק אינו מתייחס כלל לשאלת ההודאה הפומבית בכישלון, אך קובע זמן צינון אוטומטי ומגדיר את חומרת העברה על בסיס המושג "קלון", מציגה מצב עניינים בעייתי – בעיקר בשל היעדרו של ממד התשובה. לפי היהדות, תנאי בסיסי לחזרתו לתפקיד של חוטא הוא תשובה הכוללת הכרה בחטא. הלכות תשובה עוסקות אמנם באדם הפרטי ובתשובתו מול הא־לוהים, אולם ניתן ללמוד מהן רבות ביחס למשמעות הציבורית של התשובה.17
תרגום עקרונות התשובה מהשפה הפרטית לשפה הציבורית מניב את כללי האצבע הבאים:
חובה לפתוח שער לתיקון ולתשובה.
תנאי הכרחי לתשובה הוא שהמורשע יחדל מלטעון כי הוא חף מפשע ויפסיק לשמור על זכות השתיקה או להטיח אשמות במערכת המשפט. ברור כי מבחינה אישית, הנאשם רשאי לטעון כי הוא חף מפשע ולהילחם על הצדק שכפי שזה נראה בעיניו; אך מבחינה ציבורית, חזרה לתפקיד דורשת הודאה באשמה – משום שהתפקוד במערכת שאת עיקרי המשפט שלה הנאשם אינו מקבל הוא העומד בלוז ההתלבטות.
נכון לקבוע זמן צינון, אך זהו תנאי הכרחי ולא תנאי מספיק.
Notes - הערות שוליים
- ראה למשל: שמ"ב יב; מל"א יא; שם כא, יז–כט. ירמיהו כב, יג–יט.
- עבודת איסוף מרשימה בנושא זה נעשתה על ידי הרב פרופ' נחום רקובר בספרו תקנת השבים: מעמדו של עבריין שריצה את עונשו, ירושלים תשס"ז. בדברינו דלהלן הסתייענו רבות בעבודתו
- ראה למשל: יחזקאל יח, כג; פסחים נד, א.
- המשנה במסכת מכות (ג, טו) מלמדת כי עבריין שנענש במלקות על חטא שעשה, פטור מעונש בידי שמים על אותה עברה, וזאת כחלק מעקרון "כיוון שלקה הרי הוא כאחיך". הרמב"ם הרחיב עיקרון זה והכשיר את עדותו של חוטא שלקה (משנה תורה הלכות טוען ונטען, ב, י; שם הלכות עדות, יב, ד) וכן כתב שהיחס הכללי אל אותו אדם הוא כאילו לא חטא (שם הלכות סנהדרין, יז, ז; שו"ת הרמב"ם [בלאו] קיא). מלשונו בהלכות טוען ונטען עולה שלצד העונש נדרשת גם תשובה, וההסבר המקובל (ב"ח חו"מ לד, מב; שו"ת מהרלב"ח קונטרס הסמיכה) הוא שאדם שלקה בבית דין דתי חזקה עליו ששב בתשובה. על האיסור להזכיר את החטא ראה שו"ע חו"מ, רכח, א.
- דרישה זו עוברת כחוט השני בתשובות השונות העוסקות בהכשרת העבריינים (ראה למשל בהפניות שבהערות 6, 8, 9), כאשר מקורות ההשראה לכך הם הלכות תשובתו של האדם הפרטי (שעליהם נכתבו חיבורים רבים, ביניהם הלכות תשובה במשנה תורה לרמב"ם ושערי תשובה של רבנו יונה). כך לדוגמה כדי שעבריין יוכל לחזור ולהיות כשר למתן עדות, עליו לשוב בתשובה (שו"ע חו"מ, לד, סעיפים ז, כב, כח–לה). בשו"ת תרומת הדשן (פסקים וכתבים, ריד; וראה גם רמ"א חו"מ, לז, כב) נכתב שדין חזרתו של פרנס הממונה על החלטות ציבוריות כדין הכשרה לעדות.
- ראה תוספתא ברכות (ליברמן) ד, יז–יח: "מפני מה זכה יהודה למלוכה – מפני שהודה במעשה תמר". ראה גם שמ"ב, יב ביחס לדוד המלך שנותר בשלטון למרות חטאיו, בניגוד לשאול, משום שהכיר בחטאו; ספרא, דבורא דחובה פרשה ה: "אשרי הדור שהנשיא שלו מביא חטאת על שגגתו".
- ראה: ירושלמי סנהדרין ב, א (ביחס למי שיכול להרוג את אלה שדנו אותו); שו"ת מהרש"ם ב, נו (בעניין פגיעה ממונית).
- הרמב"ם בתשובותיו (שו"ת הרמב"ם [בלאו] קעג) אוסר על שוחט שחטאיו התפרסמו לחזור לתפקידו. לדבריו, הגויים יודעים שאנו ממנים כשוחטים רק אנשים כשרים ומכובדים והצבת עבריין בתפקיד כזה תביא לחילול השם. בהמשך התשובה הוא מתיר את המינוי אם חזרתו בתשובה של אותו שוחט תתפרסם ברבים. הכסף משנה (הלכות סנהדרין, יז, ח) מסביר שאין מחזירים ראש ישיבה שחטא והודח בשל החשש שיזלזלו בו. שיקול זה תלוי כמובן במידת פרסומה של העברה, ובאופי המינוי – שכן חזרה לתפקידי פיקוח וחינוך מורכבת יותר. שני המדדים הללו מוזכרים גם בשו"ת הרדב"ז (ו, ב אלפים עח) כאשר הוא מסביר מדוע ראש סנהדרין שחטא אינו יכול לחזור לתפקידו לעולם. ברור שבתנאי התקשורת של היום עברות רבות זוכות לפרסום, ועברות של בכירים נשארות בתודעה הציבורית זמן רב יותר מאשר עברות של אנשים פרטיים.
- ראה: מגן אברהם סוף סימן קנג; שו"ת מהרשד"ם או"ח, לג.
- כך עולה מדברי החתם סופר אשר בתשובה אחת (שו"ת חתם סופר ו, ליקוטים, מט) אסר על מסדר קידושין שחיתן אדם עם דודתו לשוב לתפקידו אף אם יחזור בתשובה, משום שהוא אינו יכול לשמש מופת אתי. בתשובה אחרת (שם, ה, קס) הורה החתם סופר כי רב שפיזר שוחד לקהל בוחרים על מנת להיבחר כרב קהילה, יוכל להתמנות אם יחזור בתשובה.
- הרא"ש (שו"ת הרא"ש נח, ד) דן במקרה של אדם שהעיד עדות שקר תמורת ממון והתיר לו לכהֵן כחזן לאחר שהתברר כי אכן חזר בתשובה וערך תעניות לשם תיקון חטאו. עם זאת, הרא"ש אסר עליו לכהֵן כשוחט עד שתשובתו תכלול מרכיבים של 'בין אדם לחברו' ויתברר שהוא נאמן גם במישור זה.
- דברי הרמ"א חו"מ, לד, לג.
- משנה תורה הלכות תשובה, ב, ב–ג, ט; שם, הלכות חובל ומזיק, ה, ט; שו"ע חו"מ, לד, כט.
- סקירה מקיפה ראה בספר תקנת השבים (לעיל הערה 1) פרק שביעי. בהקשר שלנו חשוב להדגיש כי אחד הקריטריונים לדרישת רצינות בתהליך התשובה היא רצונו של החוטא לחזור לתפקיד שממנו הודח (ראה דברי הרמ"א בהערה הקודמת, ותקנת השבים עמ' 395–400).
- לעיקרון דומה ראה סנהדרין מג, ב ומד, א. התלמוד שם מלמד שלנידון למוות, הטוען שעדי שקר הפלילו אותו, אסור לומר "תהא מיתתי כפרתי על כל עוונותיי חוץ מזה", משום שיש בכך הוצאת לעז על הדיינים ובתי הדין.
- אחת ההשתקפויות של הכרה בחטא הוא הקטנה עצמית ותחושת עליבות אישית. במשמעותו הרחבה מצוי עיקרון זה כבר בתורה בתהליך תשובתם של בני ישראל לאחר חטא העגל (שמות לג, ד–ה). הוא מצוי גם במספר הקשרים בהלכות תשובה (ראה לדוגמה: משנה תורה הלכות תשובה ב, ד; שו"ע חו"מ לד, לד; שו"ת שתי הלחם לא). ברור כי חזרה מידית של חוטא למשרה רמה מנוגדת לעיקרון זה ועלולה גם לעורר תחושה ציבורית כבדה בגין מה שנדמה כהסתאבות המערכת השלטונית, וכן לגרום להידרדרות מוסרית בקרב הציבור עקב מה שנתפס כסלחנות לחטאים. לעתים, כאמור, הזמן הוא אשר מאפשר לבחון האומנם העבריין שינה את התנהגותו – הן משום שנדרשת ממנו הוכחה חיובית לתשובתו, והן משום שהזמן שחלף מאפשר להעריך שהייתה זו אך מעידה חד־פעמית (על פי תשובת רב האי גאון בסוף ספר הכלבו).
- למאמר מסודר על סוגיה זו, ראה הרב יובל שרלו, 'מנהיגות וקבלת אחריות בהלכה', בתוך: רפאל כהן־אלמגור, אורי ארבל־גנץ, ואסא כשר (עורכים), אחריות ציבורית בישראל, תל אביב 2012, עמ' 100. בגרסת אינטרנט הוא מופיע בכתובת: https://www.ypt.co.il/beit-hamidrash/view.asp?id=7150.