“אם כסף תלוה את עמי. רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ מזה ועוד שנים” (מכילתא דרבי ישמעאל). בדרשת חכמים זו מעצימים חז”ל את החיוניות של קיומן של הלוואות. פעמים שאדם מוצא את עצמו במצב ביש, בו אין לו יכולת להחזיק את עצמו ולספק את צרכיו. לעתים אפשר שיפנה לעולם בקשת הצדקה, אולם לעתים שערי הצדקה נעולים בפניו, והוא נאלץ לפנות ולבקש הלוואה. דרשת חכמים מדגישה כי על אף העובדה שהפסוק פותח במילת התנאי – “אם”, מוטלת חובה על מי שמסוגל לעמוד לעני בשעת דחקו, ולהלוות לו כדי שיוכל להתקיים.

אולם, התורה הייתה ערה גם למחיר הכבד שעלול להיות להלוואה. בראש ובראשונה – הריבית, שחושפת פעמים רבות כי פניה לעולם ההלוואות היא דרך קצרה שהיא ארוכה מאוד מאוד. התורה הזהירה פעמים רבות, גם בפסוק הזה, את המלווה, שלא לנצל את המצוקה הקשה ולא לקחת ריבית. נימוקי האיסור אינם מופיעים כאן, אולם כאשר אנו קוראים את איסור הריבית בספר ויקרא אנו למדים כי הדבר נובע מהיחס הראוי שבין מלווה ללווה: “אחיך”. אנחנו אחים לעם הזה ולמצוקת החיים הזו, ועל כן אין נותן הלוואה מנצל את המצוקה לגביית ריבית מהלווה. ברם, התורה הייתה ערה לכך שגם ללא ריבית – אפשר שמעגל ההלוואה לא ייפרץ לעולם, שכן נוטל ההלוואה צריך מעתה והלאה גם לדאוג לקיומו השוטף, וגם לאגור כסף כדי להחזיר את ההלוואה. כשאין הוא מצליח לעשות כן – אמצעי הייצור שלו נלקחים על ידי המלווה, וחוזר חלילה, עד שהוא נאלץ לשעבד את ילדיו לעבודה אצל המלווה. תיאורים כאלה נמצאים בתנ”ך בכמה מקומות. נחמיה, לדוגמה, פעל כדי למגר את התופעה הזו, על אף שאיש לא אשם בה. זה כנראה גם היסוד של שמיטת כספים בסוף השנה השביעית – כדי לאפשר לעני לפתוח מחדש את חייו הכלכליים.

למעלה מזאת – הלוואות הן מציאות מסוכנת, שכן הן יוצרות אשליית שווא של עושר ושל זמינות אמצעי תשלום. המעמד הנפשי של הלווה הוא של שעבוד, כפי שאומר משלי “עבד לווה לאיש מלווה” (משלי כב, ז), אולם עד למועד פרעון ההלוואה אפשר שכלל אין מרגישים בו, וחיים לאור מציאות שגויה. במציאות הכלכלית של ימינו אנו נתקלים בניסיונות המתמידים של חברות אשראי להעניק הלוואות, ובכך מתקיים פעמים רבות “לפני עוור לא תתן מכשול”.

וזו אפוא התמונה המתגבשת: ככל שיכול אדם – שלא ילווה כספים, ולא ייכנס לעולם משיכות היתר. לעומת זאת, ככל שיש באפשרותו – יעניק הלוואה למי שאכן זקוק, לא יהיה לו כנושה, לא יגבה ממנו ריבית, ואם הוא יכול – יישמט בסוף השנה השביעית. בכך נחיה את החיים הכלכליים הראויים, במסגרת האפשרויות שלנו, ולא יצריכנו הקב”ה לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם.

אולי יעניין אותך גם:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.