מבוא
פרק זה מבקש לדון בעצם קיומו של מקצוע האתיקה היהודית ובצורך במקצוע עצמאי כזה. ראשית, נעלה את הטענות כנגד קיומו של מקצוע זה, או כנגד הצורך במקצוע כזה; לאחר מכן, נביא תימוכין – בארבע דרכים שונות – לַצורך במקצוע זה; ולבסוף, נדחה את הטענות כנגדו.
תוכן העניינים
הטענות כנגד קיומה (או כנגד הצורך בקיומה) של אתיקה יהודית
כאמור, יש השוללים לחלוטין את קיומה של אתיקה יהודית כמקצוע עצמאי. דבריהם מבוססים על ארבע טענות עיקריות:
- כאמור בשיעור המבוא לאתיקה, האתיקה עוסקת בשאלה מה ראוי ומה לא ראוי לעשות, ואילו ליהדות יש מקצוע מוגדר העוסק בשאלות אלו – ההלכה. לכן, כאשר מעשה מסוים מותר על פי ההלכה הוא גם ראוי מבחינה אתית, ולעתים מה שאסור על פי ההלכה פגום מבחינה אתית (אך לעתים מסיבות אחרות). אם התורה לא אסרה מעשה מסוים, מן ההכרח שהוא מותר וכניסוחו הנאה של ר' ישראל ליפשיץ (תפארת ישראל, מסכת ידיים, פרק ד, משנה ג, ס"ק כז): "שכל דבר שלא נדע טעם לאסרו, מותר הוא בלי טעם, דלא הזכירה התורה דברים המותרים כולן, רק דברים האסורין".
- ההלכה עצמה כוללת עקרונות אתיים ולכן, ובהמשך לאמור בסעיף הקודם, אין צורך בעיסוק עצמאי בעניינים אלו. לדוגמה, בתחילת הלכות דיינים בשולחן ערוך אנו מוצאים שימוש נרחב בכללים אתיים שונים, והשוואה בינם ובין כללי האתיקה המשפטית במדינות העולם מלמדת כי לפנינו התמודדות עם שאלות דומות – אף שהכללים עצמם, כמו גם התשובות לדילמות האתיות, שונים מתרבות לתרבות.
- ההכרעה כי ישנו מקצוע נפרד לאתיקה היא הכרעה מסוכנת ביותר, והיא עלולה להביא את תורת ישראל לסף מדרון אי-ההבחנה בין תורת ד' וחכמת אומות העולם. בשעה שחכמי ישראל עוסקים באתיקה חוץ-הלכתית הם חלק משִׂיח בינלאומי, שבו הם עשויים להיות מושפעים ולא רק משפיעים. במצב כזה, לא רק ברכתה המיוחדת של תורת ה' מתמסמסת, כי אם גם כלליה הייחודים של תורת ה' – שכן היסודות האתיים האוניברסליים אינם זהים לאלו של תורת ישראל. לא עוד אלא שיש המערערים על אפשריות קיומה של אתיקה ללא א-לוהים, ומבססים את טענתם על דברי אברהם אבינו לאבימלך מלך גרר: "כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱ-לֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי" (בראשית כ, יא), יש הטוענים כי התורה עצמה הדגישה זאת בדברה על אברהם אבינו: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ד' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (שם יח, יט), לאמור: צדקה ומשפט אינם יכולים לעמוד בפני עצמם והעיגון שלהם מצוי בא-לוהים ורק בו.
- מבחן התוצאה, שהוא המבחן הקובע, מלמד כי התגדרותן של אומות שונות בכללים אתיים אינה אלא העמדת פנים, וברגע האמת, בשעה שהן עצמן נתקלות בדילמות אתיות שעשויות לפגוע באינטרסים שלהן, מושלכים העקרונות האתיים כלאחר יד והאינטרס גובר על כל עיקרון אחר. מדברי הרב קוק (ראה למשל אורות, ישראל ותחייתו, פסקה ה, ופסקאות נוספות רבות) ייתכן להבין כי זוהי תופעה מהותית, ולא מקרית, ולפיכך, אין טעם לעסוק ביסודות אתיים חוץ-הלכתיים שבמבחן התוצאה אינם משנים דבר.
ההוכחות לקיומה של אתיקה יהודית
ניתן לבסס את קיומו העצמאי של מקצוע האתיקה היהודית על ארבעה אדנים (לפחות):
- במקומות רבים במקרא אנו מוצאים טיעונים אתיים שמשמיעים בני האדם כלפי ריבונו של עולם, כגון: "השֹפֵט כל הארץ לא יעשה משפט" (בראשית יח, כה); "ויאמַר, א-דני הגוי גם צדיק תהרֹג, (שם כ, ד); "א-ל א-לֹהי הרוחֹת לכל בשר האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצֹף" (במדבר טז, כב); ועוד ועוד. טענות אלו מעוררות שאלות תאולוגיות כבדות משקל, אולם כל הסבר על אודותיהן אינו יכול לשלול את עצם העובדה שאדם טוען טענות כאלו אל מול הקב"ה. יתרה מזאת, לא מצאנו במקרא, ולוּ במקום אחד, שהקב"ה שולל את עצם היכולת לטעון כנגדו טענות כאלו בקביעה שהן אינן לגיטימיות כיוון שהן 'חוץ-הלכתיות'. נראה כי די בעובדה זו כדי ללמד על קיומן של טענות מוסריות מלבד טיעונים הלכתיים או א-לוהיים. באותו אופן אנו מוצאים שהקב"ה טוען כלפי עַם ישראל טענות אתיות רבות, אשר נסובות בעיקרן על הימנעותה של האומה מהשבת טובה לה' תחת הטובה שגמל עִמה.
- גם בדברי הנביאים אנו מוצאים עיסוק נרחב בעקרונות אתיים שאינם בהכרח עקרונות הלכתיים. דוגמה נאה להד קולה של זעקת המוסר החברתי, שאינו הלכתי דווקא, היא יחסה של הנבואה למעשיהם של אנשי סדום. מבחינה הלכתית, כנראה לא עברו אנשי סדום על אף עבֵרה משפטית, וכך משתמע מדברי חז״ל (למשל משנה, אבות ד, י; תוספתא (ליברמן), סוטה ג, יא–יב), ואף על פי כן תוארה סדום בדברי הנביא כמי ש"יד עני ואביון לא החזיקה" (יחזקאל טז, מט).
- מקורות שונים בעולמה של היהדות מלמדים כי יש יסודות אתיים שונים שהיא מחויבת לה. בפירושו לתורה (דברים ו, יח) קבע הרמב"ן את עשיית הישר והטוב כמצווה כללית, ובמקומות רבים אחרים לימד כי אנו מחויבים לעקרונות אתיים כלליים שאינם הלכתיים. ביטוי חריף לעניין זה אנו מוצאים בדברי התלמוד (בבא מציעא ל, ב) על הסיבה לחורבן לירושלים:
"…דאמר רבי יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. אלא דיני דמגיזתא לדיינו [האם נדרש מהדיינים שידונו באלימות]? אלא אימא [אמור]: שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין".
אמנם 'לפנים משורת הדין' אינו חייב להיתפס כעיקרון אתי, אולם ניתן ללמוד מדברים אלו כי ההלכה מכירה במשקלם המשמעותי של עקרונות חוץ-הלכתיים.
- לא ניתן להכחיש את העובדה המוחשית כי ההלכה 'רזה' מאוד בנושאים אתיים שונים. כך כתב בעניין זה מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין ז"ל:
"מי מאתנו לא הרגיש לפעמים עד לכאב בדַלות האתית של משאביו ההלכתיים?! מי לא מצא שמילויה של החובה המפורשת בהלכה יכולה להיות רחוקה מלמצות את האחריות המוסרית המוחשית?!".
דחיית הטענות כנגד אתיקה יהודית
לעיל הובאו ארבע טענות כנגד קיומו של תחום עצמאי העוסק באתיקה יהודית, וכעת נעסוק בדחייתן ונראה כי הן אינן כבדות משקל. הטענה כי ההלכה קובעת את דרכה של היהדות באופן בלעדי אינה עומדת בשום מבחן, ודרכה של היהדות נקבעת גם על ידי מקורות אגדתיים – אף כאשר מדובר בנושאים קרדינליים ביותר (כגון: אגדת 'שלוש השבועות' [כתובות קיא, א] אשר יצרה הגבלה קשה על העלייה לארץ לאחר החורבן; עקרון 'מה ששנוי עליך אל תעשה לחברך' [על פי שבת לא, א] שהנו מן היסודות החשובים ביותר ביהדות). מקורות היהדות מלאים יסודות לדיון אתי בנושאים שונים, ויש בכך כדי ללמד על מרכזיותה של האתיקה מעבר לגבולות העיסוק ההלכתי. יחד עם זאת, וכפי שנראה להלן בהרחבה, ישנם תחומים אתיים רבים שבהם לא עוסקים מקורות היהדות.
הקביעה כי במקום שבו אין יראת אלוקים, אין לאתיקה על בסיס – ועל כן האתיקה רלבנטית וברת-תוקף רק כחלק ישיר מעבודת א-לוהים – אין לה על מה שתסמוך. ראשית, אברהם אבינו לא צדק ביחס לאבימלך, בוודאי לא בדרך שבה הציג את הדברים, שכן הקב"ה העיד אחרת על אבימלך (אף שלא היה צדיק גמור) ואמר לו: "גם אנכי ידעתי כי בתום לבבך עשית זאת". למעלה מכך, חכמים עסקו לא אחת ביסודות מוסריים הקיימים אצל אומות העולם, והקביעה כי אין לנו מגע עם יסודות אתיים אלה אינה אפשרית. כיצד ניתן לחשוב כי בתחומים מוסריים שונים יעלו אומות העולם על אמונת ישראל, ועם ישראל לא יהיה מופת שיאמרו עליו "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד, ו)?!
אין מתאים יותר מלהביא במסגרת זו את דברי הנצי"ב מוולוזי'ן בהקדמתו לפירושו העמק דבר לספר בראשית:
״…ופירשנו שהיו [אנשי בית שני] צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמם, על כן מפני שנאת חינם שבלבם זה את זה חשדו את מי שראו שנוהג שלא דעתם ביראת ד' שהוא צדוקי ואפיקורס, ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית, ועל זה היה צידוק הדין.
שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות, אף על גב שהוא לשם שמיים, דזה גורם החורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ.
וזה היה שבח האבות שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ד' באופן היותר אפשר, עוד היו ישרים, היינו שהתנהגו עם אומות העולם אפילו עובדי אלילים מכוערים מכל מקום היו עימם באהבה וחשו לטובתם באשר היא קיום הבריאה…"
בשיעור הבא נעסוק בשאלה מהם המקורות שמהם אנו שואבים את עקרונות האתיקה היהודית, ולאחר מכן נפתח בהגדרת נקודות המוצא לדיונים האתיים השונים.