שוב ושוב צריך לחזור על היסודות הפשוטים ביותר של חופש הדיבור: חופש הדיבור הוא זכות יסוד של כל  אדם. מבחן המאמינים בו אינו כאשר הם נלחמים על זכות מי שהם מסכימים איתו, אלא כאשר הם מתעבים דעה מסוימת, ובכל זאת נאבקים על זכותו של האדם להשמיע אותה.

חופש הדיבור אינו זכות בלבד. זה גם אינטרס עמוק של החברה כולה. רק כך ניתן לבחון מחדש עמדות, לצאת מהבועה, לכונן תרבות עמוקה של מחלוקת מפרה, ולהציל מאיבון, אטימות ורדידות. חופש הדיבור קובע שלאחרים אסור לחסום את חופש הדיבור של אדם כלשהו. ברם, הדבר אינו פוטר אותו מלבחון שוב ושוב האם דבריו ראויים לאמירה, על פי ההלכה, על פי המוסר, על פי האנושיות הפשוטה. ההלכה אוסרת הלבנת פנים; שקר; לשון הרע וכדו’. כל אלה אסורים, אולם ביסודם אינם ניתנים לכפייה על ידי מישהו אחר, אלא חייבים להיות קבלה עצמית. 

חופש הדיבור מצטמצם כאשר מדובר בנושאי תפקיד ממלכתי, שנועדו לשרת את כלל הציבור ולא את עמדתם בלבד. הוא מצטמצם כאשר מדובר בשופטים ודיינים ממלכתיים; הוא מצטמצם כאשר מדובר בפקידים בכירים; הוא מצטמצם כאשר מדובר בקציני צבא וכדו’. זהו חלק ממהות הממלכתיות.

חופש הדיבור אינו אוסר על מי שאינו סובר כדעה מסוימת – להיאבק נגדה. גם הוא זכאי לחופש דיבור, והתנגדות נחרצת לעמדה מסוימת אינה פגיעה בחופש הדיבור. להיפך, היא מימושו.

האם חופש הדיבור הוא ללא גבול?
לא, אבל כמעט.
אין עיקרון כלשהו שהוא ללא גבול, מלבד “אנכי ה’ אלוהיך”. אולם הגבולות הם הרחוקים ביותר האפשריים. 
ושוב ושוב לזכור את “מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך”.

לקריאה נוספת:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.