פונדקאות היא הסכם בין אנשים, שבעיקרו נובע מהאפשרות הטכנולוגית לפצל בין האישה המעניקה את החומר הגנטי, ובין נושאת ההיריון. ההכרעה הראשונה שעל החברה לקבל בנושא היא להחליט האם להתערב בהסכם כזה, או להניח לכל אחד לעשות את שהוא רוצה. עובדה היא שבעולם כולו הוסדרה הפונדקאות בצורה מגוונת מאוד: מקצה אוסרני לחלוטין, ועד קצה שלא מתערב בתהליך – מה שמלמד כי האפשרויות להכרעה מגוונות.
החברה בישראל הכריעה באמצעות נציגיה שיש לחוקק חוק מיוחד שיסדיר את הפונדקאות. זו הכרעה שכאמור אינה הכרחית, וניתן היה לצעוד בנתיב שונה, אולם החלטנו כך מסיבות רבות. מדובר בתהליך שיש בו שאלות רבות, בהן שאלות אתיות, הלכתיות ומשפטיות: בין בשל הצורך להסדיר את מעמדו של הנולד, בין כדי להגן על הפונדקאית ולעתים על הזוג מפני ניצול, ובין בשל המשמעויות ההלכתיות של התהליך. מוצדק מאוד אפוא שחוק כזה יחוקק.
כבכל דילמה, ניתן לייצג היטב גישות שונות ביחס להסדרה הראויה, והאם נכון שתכלול רק זוגות או גם יחידניות ויחידנים. לא זו בלבד, אלא שכל הנימוקים בסוגיה זו תקפים, לכאן ולכאן. מחד גיסא עומדת זכות הבחירה החופשית של כל הצדדים בחברה דמוקרטית (מובן שההלכה מחייבת לבחור בין טוב לרע); הכרעה כי גורלו של הילד אינו מושפע בעוצמה מספיקה כדי למנוע את התהליך; הכרעה שעניין התשלום לגיטימי לחלוטין; העובדה שאנו מתירים לאדם לתרום כליה לאדם אחר וכדומה. מאידך גיסא עומד הרצון לצמצם את הפונדקאות בשל העובדה שביסודו של דבר מדובר בתהליך שבו גוף של אדם אחד משרת אדם אחר בתשלום, שאלת עתידם של הילדים ועוד. ניתן לפרוש שפע של נימוקים לכאן ולכאן.
כמי שחבר שנים רבות בוועדת הפונדקאות וקשור בה, וכמי שכתב מאמרים רבים המחייבים את ההגנה האתית על הפונדקאית, פגשתי הן תהליכי פונדקאות מעוררי התפעלות והן כאלה שמדאיגים מאוד. אינני חושב שיש כאן טיעון מנצח, וטוב יהיה אם במהלך הדיון לא ננקוט טיעונים מוחלטים שאינם מאזינים לצדדים האחרים, שאף בהם יש יסודות של אמת.
ובסופו של דבר – צריך להכריע. בפרשת השבוע אנו קוראים ״ועשית הישר והטוב״, אך לא ניתן ללמוד מהתורה מהו בדיוק הישר והטוב במקרה זה. נאמני ההלכה סבורים ברובם המוחלט שפונדקאות צריכה להיות מצומצמת לתוך המשפחה בלבד, כחלק מקדושת המשפחה היהודית בישראל. אולם הדבר מחוזק גם בנימוקים אתיים. פונדקאות היא תהליך קיצוני מאוד, ובשל כך יש למעט בה. צריך לייעד אותה להתמודדות עם אתגרי פריון של משפחה שבשל מגבלות טכניות אינה מסוגלת לזכות בילדים, לא כדי ליצור בריאה חדשה. לא זו בלבד, אלא היא צריכה להיות חלק מהזכות להורות, ועל כן גם כאשר מדובר במשפחה – נכון יהיה לצמצם אותה למספר בסיסי של ילדים ולגיל הפריון. כך יישמר האיזון הראוי בין השיקולים השונים, והפונדקאות לא תהפוך לדרך לייצור ילדים, ובד בבד היא תאפשר לממש את ההורות אצל זוגות.
לגיטימי מאוד שאחרים יסברו שיש למתוח את הקו במקום אחר, אבל זו בדיוק טיבה של הכרעה בחברה שמקבלת את החלטותיה לאור כללי הצבעה.
לקריאה נוספת:
