ישיבות ההסדר מבוססות על החובה הכפולה המוטלת עלינו. חובת תלמוד תורה והקמת דור של תורה, והחובה המוסרית שלא ייתכן שתהיה מלחמה ואחרים ייהרגו בה, וקבוצה תפטור את עצמה מכך. הכשרת תלמידי ישיבות ההסדר מביאה אותם בשעת חירום לשורות הראשונות של "חלוצים לפני ד'"
הקיום של שתי החובות האלה מחייב גם את כל בוגרי ישיבות ההסדר: בקביעת עתים לתורה; בהתמסרות רוחנית לעם ישראל; בשרות מילואים ארוך ורצוף ללא התחמקות; ובכל מה שצריך לעשות כתוצאה מהמבנה המיוחד של מילוי שתי החובות.
זה אחד המקומות המיוחדים שבו מדבר משה רבנו בשפה מוסרית: לא בשפת מצוות כיבוש הארץ, לא בשפת מלחמת מצווה, אלא בשפה מוסרית ופשוטה; איך ייתכן שאדם מוסרי יסכים לכך שאחרים ימסרו את נפשם במובן הפשוט והמדויק של המילה עבורו, והוא לא יהיה חלק מכך.
נימוקים מוסריים מסוג זה נמצאים גם בסוגיות אחרות. לדוגמה: כיצד יכול אדם מוסרי לצפות מאומות העולם לא לשתוק בשעה שעושים לנו עוול נורא, ולראות בכך חטא וצביעות, אך במקביל לא להיחלץ לזעוק כאשר לאחרים עושים עוול.
מדוע הצליל המוסרי הפשוט הזה אינו חלק בלתי נפרד מדמות האדם, מצלם אלוהים שבו, מעבודת אלוהים שבו ומנאמנות ליסודות הבסיסיים ביותר של הקיום?! האם יש צורך דווקא במצווה פורמלית ומדויקת?!
