לזרוק מאות מנות חיסון בסוף היום, כיוון שלא ניתן לשמור אותן, במקום לחסן גם מחוץ לרשימת הקדימויות והעדיפויות – נראה מעשה שאסור לעשות אותו. כל חיסון מקדם את מניעת ההדבקה של הציבור כולו; כל חיסון מעצים את היכולת הרפואית, גם של צעירים, שלא להיבדק במחלת הקורונה, שעלולה להיות חמורה; אין אנו סובלים מעודף חיסונים, ובשל כך – אנחנו לא 'עשירים' מספיק כדי לבזבז אותם; גם מבחינה ציבורית – מראה מנות חיסון בפח יוצר חוסר אמון נוסף בשיקול הדעת של מקבלי ההחלטות. ולכן, כנראה, זו הייתה ההחלטה הבלתי נמנעת.
ועכשיו אנחנו מגלים את המחיר שלה. נתוני משרד הבריאות הם שלמעלה משליש מהמתחסנים הם בני פחות מגיל 60! כמובן שחלקם אכן נמצא במקום גבוה ברשימת הקדימויות: עובדי מערכת הבריאות, בעלי רקע רפואי בעייתי ועוד. אולם גם אם נצרף את כל אלה ביחד – עדיין מדובר באחוז ענק של אלה שקיבלו את החיסון בדרך הישראלית הרגילה: עקיפה בתור, חלקה כאמור כמדיניות סוף היום, אך המונים בצורה לא לגיטימית. לא זו בלבד, אלא שבשל סיבות רפואיות לא ניתן כנראה להסתפק במנה הראשונה בלבד, כיוון שהיא לבדה עלולה להזיק, ועל כן הם בהחלט זכאים גם למנה השניה של החיסון.
האם יש לזה מחיר? בוודאי, וכבד מאוד, ובהקשרים של חיים ומוות. "זריקות סוף היום" התירו את הרצועה, והקרינו כי כל מי שיכול 'להתקמבן' על הזריקות – רשאי לעשות זאת, כי חבל לזרוק. הן העניקו עדיפות לפעילים ברשתות החברתיות, לאנשים בעלי תחבורה פרטית ויכולת ניוד מהירה, שאמנם קיבלו את "חיסוני סוף היום", אך הביאו לכך שרבים אחרים מתפרצים ומקדמים את עצמם לאורך היום כולו על פני אלה שזקוקים לזריקות האלה הרבה יותר מהם. ועיקר העיקרים – הכרעה זו הביאה לאיבוד האמון המועט שעוד היה כלפי ניהול מתן החיסונים לאור קריטריונים אתיים והוגנים. כשזה מצטרף לאנשי משרד ראש הממשלה, לסלבריטאים, לעובדי מערכות בריאות ללא קשר לחולים, למה שהתחולל בחלק מבתי החולים ועוד ועוד – התוצאה הסופית היא "כל דמתקמבן גבר". האם זה מסכן חיים ? בוודאי. את אלה שזקוקים לחיסונים האלה הרבה יותר.
מעתה הדילמה היא הרבה יותר מסובכת, ובעיקר גם בשל חוסר הידיעה: הבה נניח שההחלטה הייתה שעדיף לזרוק כמה מאות מנות בימים הראשונים, ולמנוע מבתי החולים לעקוף – כדי להבהיר שהכוונה היא אכן לקיים מדיניות הוגנת וצודקת: האם זה היה מציל יותר חיים או פחות חיים ? קשה לדעת, אך אם אכן הדבר היה מציל חיים רבים של קבוצות הסיכון, שלא עקפו אותם ולא סיכנו אותם בתורים – הרי שלעתים אנו מוצאים את עצמנו פותרים בעיות לטווח קצר (זריקת חיסונים שנפתחו אך בסופו של דבר מביאים לתוצאות חמורות הרבה יותר). לא זו בלבד, אלא שאם זה היה האילוץ – היינו מקדימים כבר קודם לכן את ה"פיצות" של מגשי החיסון הענקיים, מפיצים אריזות קטנות יותר של חיסונים, כיוון שלא היה לנו מוצא קל ונוח של "חיסוני סוף היום". בדילמה הזו, נראה שהיה נכון יותר לעשות כך, כי בסופו של חשבון – היו ניצלים הרבה יותר מהמחלה הארורה, גם אם קשה מאוד לקבל את ההכרעה הזו, ולשפוך ביומיים הראשונים את הזריקות המיותרות. זו הייתה גם מדיניות יותר יעילה ומצילה חיים, וגם יותר הוגנת, מקדמת משילות ומוסרית.
לקריאה נוספת:
