תקציר
הדילמה
הדילמה האתית שלפנינו נסובה תחילה על היחס בין הפגיעה באדם הפרטי לבין הפגיעה בחברה כולה. מחד־גיסא, מסירת מידע על מעלים מס פוגעת בשמו הטוב ובפרטיותו, ונוסף על כך גורמת לו נזק של ממש (בדמות קנס ולעיתים אף עונש מאסר). מאידך־גיסא, הימנעות מדיווח מביאה להכבדת נטל המס על החברה כולה, עד שאזרחים הנוהגים ביושר, ומשלמים מס כדין, נדרשים לשאת בנטל כבד בגין אזרחים שאינם משלמים מס כדין – אף שלבסוף כולם נהנים בשווה מהוצאות תקציב המדינה.

מלבד זאת, הדילמה שלפנינו קשורה גם לציר החברתי: הדיווח נובע אומנם מדאגה לחברה ולכלכלתה, אולם הוא עצמו עלול לפגוע בה מזווית אחרת – מן הזווית האנושית. מסירת מידע של אזרחים פרטיים, זה על זה, עלולה לפורר את המרקם החברתי ולהעכיר את מערכת היחסים האנושית שמעתה חרב ההלשנה מתנוססת מעליה; זאת מלבד החשש מניצול אפשרות הדיווח לנקמנות ו’חיסול חשבונות’, המביאה לחשדנות מתמדת וחוסר אמון בין הפרטים בחברה.

הדילמה שלפנינו כפולה אפוא ואף משולשת: האם מותר לדווח? האם חובה לדווח? האם יש לעודד דיווח?

עמדת היהדות
ישנה חובה הלכתית לשלם מס. כמו כן יש איסור לספר לשון הרע ורכילות, אך לתועלת מותר לספרם בכפוף למספר תנאים (מפורטים בגוף נייר העמדה), ולעיתים אף חובה. נוכח האמור, דיווח על העלמת מס וכדומה הוא מעשה מותר בתנאים הנזכרים. מאידך־גיסא, נראה כי אין לעודד את הדיווח בציבור הרחב, מחשש לאי־הקפדה על ההגבלות הנזכרות ומחשש לפריצת גדר רחבה – ובפרט משום שכמה מן התנאים הם דבר המסור ללב ולא ניתן למוסרם לציבור בנקל. חששות אלו אכן מעוררים דאגה מפגיעה ממשית במערכת היחסים בחברה, בלא הצדקה מספקת. כמו כן, דעת פוסקים רבים שאין איסור ‘מסירה’ בדיווח לרשויות במדינת ישראל על העלמת מס.

מסקנות
תשלום מס על פי חוק במדינת ישראל הוא חובה הלכתית וישנו איסור מובהק להימנע ממנו, בדומה להשחתת רכוש ציבורי או העתקה במבחני הסמכה. כאשר אדם נחשף להעלמת מס וכדומה, עליו לפנות אל החשוד כדי שיתקן את דרכיו. אם הוא מסרב, מותר לדווח לרשויות, ובתנאי שכוונת המדווח נקייה והוא עושה זאת לשם תועלת בלבד וללא מניעים אישיים. בכלל הגבלה זו ההנחה שהמדווח עצמו אינו מעלים מס או לוקה בנושא הדיווח. גם בתנאים האמורים, לא חלה חובת דיווח, נוכח הגנוּת הקיימת אף בהלשנה לצורך כאשר ניתן לברר את המידע בדרכים אחרות. במצבים מיוחדים, שבהם קיימת פגיעה משמעותית בחברה, כגון בהעלמת מס רחבה או פגיעות גוף ונפש, חלה חובה לדווח. אין לעודד את הציבור לדווח על העלמת מס וכדומה אף בתנאים מגבילים; אולם במקרים חמורים של פגיעות גוף ונפש, יש לעודד את הציבור לדווח.

1. הצגת הנושא

אזרח מן השורה נתקל לעיתים במעשי עוול שונים הכרוכים בנזק ציבורי. במקרים מעין אלו עולה השאלה: האם מותר – ואולי אף ראוי – לדווח על כך לרשויות החוק כדי למנוע פגיעה בזולת ובציבור כולו?

מעשי עוול כאלו עשויים להתרחש במגוון הקשרים: השחתת רכוש, העתקה במבחני הסמכה או העלמות מס. העתקה במבחני הסמכה למשל פוגעת בכלל החברה, משום שבעקבותיה אדם עשוי להתמנות לתפקיד כמומחה שאחרים נזקקים לשירותיו, אף שהוא אינו ראוי ומוכשר לתפקיד זה. נוסף לכך, היא פוגעת בשאר הנבחנים הנוהגים ביושר, שכן היא דוחקת את רגליהם מאותו תפקיד. למעשה, בדיווח על המעתיק ישנה הסרת מִפגע ציבורי.

הוא הדין לגבי העלמות מס. המיסים הם התשתית לתקציב המדינה, שנועד לספק את הצרכים הלאומיים והחברתיים המשותפים; העלמתם גורמת בעקיפין לגביית מס גבוה מיֶתר האזרחים הממלאים את חובתם. אומנם, גורמי האכיפה משקיעים משאבים רבים כדי לאתר את מעלימי המס, אולם למעשה הם מתקשים להביא לתוצאה הרצויה. לעומתם, האזרח הפשוט נתקל לעיתים בהעלמת מס של בעלי מקצוע שעימם הוא בא במגע וביכולתו לדווח עליהם לרשות הממונה (אם כי לא מוטלת עליו חובת דיווח על פי חוק).

2. הדילמה האתית

הדילמה האתית שלפנינו נסובה תחילה על היחס בין הפגיעה באדם הפרטי לבין הפגיעה בחברה כולה. מחד־גיסא, מסירת מידע על מעלים מס פוגעת בשמו הטוב ובפרטיותו, ונוסף על כך גורמת לו נזק של ממש (בדמות קנס ולעיתים אף עונש מאסר). מאידך־גיסא, הימנעות מדיווח מביאה להכבדת נטל המס על החברה כולה, עד שאזרחים הנוהגים ביושר, ומשלמים מס כדין, נדרשים לשאת בנטל כבד בגין אזרחים שאינם משלמים מס כדין – אף שלבסוף כולם נהנים בשווה מהוצאות תקציב המדינה.1

מלבד זאת, הדילמה שלפנינו קשורה גם לציר החברתי: הדיווח נובע אומנם מדאגה לחברה ולכלכלתה, אולם הוא עצמו עלול לפגוע בה מזווית אחרת – מן הזווית האנושית. מסירת מידע של אזרחים פרטיים, זה על זה, עלולה לפורר את המרקם החברתי ולהעכיר את מערכת היחסים האנושית שמעתה חרב ההלשנה מתנוססת מעליה; זאת מלבד החשש מניצול אפשרות הדיווח לנקמנות ו’חיסול חשבונות’, המביאה לחשדנות מתמדת וחוסר אמון בין הפרטים בחברה.

הדילמה שלפנינו כפולה אפוא ואף משולשת: האם מותר לדווח? האם חובה לדווח? האם יש לעודד דיווח?

3. העמדה היהודית

1.3. חובת תשלום מס

אין צורך להרחיב את הדיבור על אודות האיסור ההלכתי והמוסרי הכרוך בהעתקה או בהשחתת רכוש; ומעמד דומה קיים בהלכה לחובת תשלומי מיסים (על פי חוקי המדינה).2 ברור אפוא כי מלבד החובה האישית לשלם מס, אי־תשלום נחשב לאיסור גזל כלפי השלטון ככל אי־תשלום חוב. נוסף על כך, מעלים המס הוא כמזיק של החברה כולה, משום שהוא גורם בעקיפין לתשלום מס גבוה על ידי אחרים.

2.3. לשון הרע ורכילות

1.2.3. מבוא: באופן עקרוני, ההלכה אוסרת סיפור דברי גנאי על הזולת אף כשמדובר במידע מהימן ומאומת (‘לשון הרע’).3 נוסף על כך, ההלכה אוסרת כל סיפור דברים על הזולת, ככל שהוא עלול לעורר טינה וסכסוך בחברה (‘רכילות’).4 בכך מבצרת ההלכה ערכים אנושיים הנוגעים הן לפרטיות ושמירה על שם טוב, הן לאווירה חברתית חיובית ומתוקנת.

2.2.3. לשון הרע לתועלת: אף שנאסר לספר לשון הרע ורכילות, הדבר מותר לשם מניעת פגיעה מן המספר; וישנה אף חובה לספר דברים מעין אלה כדי למנוע פגיעה בזולת,5 בין השאר מבחינה ממונית.6 בכך מבכרת ההלכה את הניזוק וטובתו, על פני טובת המזיק ופרטיותו ועל פני הלכידות החברתית; וזאת אף כשמדובר באדם יחיד שניזוק (וכל שכן כשאנשים רבים נפגעים). לפי זה, ישנה חובה עקרונית לדווח על העלמת מס וכדומה, אף כשהמדווח לא נחשף אליה בעצמו אלא ניזון משמועה אמינה.7 מנגד, כאשר ניתן לברר את המידע בדרכים אחרות, היהדות מתייחסת להלשנה כמידה מגונה (אף במקום הצורך).8 כמו כן, להלשנה השלכות נפיצות על עכירות האווירה החברתית ובכוחה לפגוע במערכת היחסים האנושית. ואכן על פי חוק, רשות המיסים היא המופקדת על איתור העלמות מס, ואין חובה על האזרח מן השורה לדווח על כך.9 אומנם מסיבות אלו אין לאסור את הדיווח שכן אין מדובר בהלשנה על מעשה חד־פעמי שגרם נזק בעבר, אלא בדיווח לשם מניעת נזק חברתי תדיר, בהווה ובעתיד. מלבד זאת, תופעת העלמות המס ידועה כ’מכת מדינה’, ולדאבוננו אין די במאמציהן של רשויות המס לגלות את המידע ואין בכוחן לבדן למגר את התופעה.10 נוכח האמור יש להציע עמדה מאוזנת וממוצעת: אומנם אין חובה לדווח אך גם אין איסור לדווח, והרשות נתונה בידי כל אחד ואחד. אכן, כשמדובר בפגיעה משמעותית בחברה, חלה על היחיד חובת דיווח.

3.2.3. תנאים להיתר לשון הרע: ההלכה מסייגת את היתר אמירת לשון הרע ורכילות לתועלת ומגבילה אותו בתנאים שונים.11 הללו נועדו להבטיח את התועלת שבסיפור מחד־גיסא, ומאידך־גיסא למזער את הפגיעה בשמו הטוב של האדם הנידון וביחסים החברתיים בכללם. נציין את התנאים העיקריים12 הנוגעים לענייננו.(א) לכתחילה יש לפנות אל החשוד ולעודד אותו לחדול ממעשיו ולתקנם; רק לאחר סירובו, ניתן לדווח עליו לאחרים;13 אכן אם ברור שהחשוד לא ישמע לדברי התוכחה, וכל שכן כשיש חשש לפגיעה ממנו, אין צורך לפנות אליו תחילה.14(ב) על הדיווח להיות נקי ממשקעי עבר וממניעים אישיים ולהיות מוכוון־תועלת גרידא; כאשר מעורבים בדיווח רגשות שנאה ונקמנות,15 אסור לדווח אף שיש בתוכן הדברים תועלת לאחרים (ובכלל זה מקרה שבו המדווח נוהג בעצמו להעלים מס, ויש להניח שדיווּחוֹ לא נעשה לשם תועלת בלבד).16 הגבלות אלו אמורות אחר שהתברר כי אכן ישנה תועלת ודאית בסיפור הדברים; ובכוחן להסיר הן את החשש מאווירה חברתית עכורה (שכן בכוחו של החשוד לתקן את דרכיו, ועניינו לא ייוודע לאחרים) הן להסיר את החשד לנקמנות (שכן דיווח המערב שיקולי נקם נאסר).

4.2.3. עידוד הדיווח: נוכח האמור, דיווח על העלמת מס וכדומה הוא מעשה מותר בתנאים הנזכרים. מאידך־גיסא, נראה כי אין לעודד את הדיווח בציבור הרחב,17 מחשש לאי־הקפדה על ההגבלות הנזכרות ומחשש לפריצת גדר רחבה – ובפרט משום שכמה מן התנאים הם דבר המסור ללב ולא ניתן למוסרם לציבור בנקל.18 חששות אלו אכן מעוררים דאגה מפגיעה ממשית במערכת היחסים בחברה, בלא הצדקה מספקת. נדגיש כי מדובר בסוגי מפגעים שעיקרם בתחום הממוני והם גובלים בחוסר מקצועיות לכל היותר; לעומת זאת, כשמדובר במפגעים חמורים יותר הגובלים באלימות (בתחום הגופני או הנפשי), יש לעודד את הציבור לדווח,19 שכן משקלה של פגיעה כזו בחברה גובר בהחלט על החשש לאווירה חברתית לקויה.20

3.3. דיווח לשלטונות החוק

1.3.3. איסור מסירה וכלליו: במציאות החיים בעבר, כאשר קהילות יהודיות חסו תחת שלטון זר, נאסר על היחידים לדווח לשלטון על קיומו של ממון ברשות יהודי אחר. איסור זה, המוכר כאיסור ‘מוסר’ או ‘מסירה’, נבע מטעם כפול: הן מחשש ללקיחת ממון הזולת על ידי שלטון שלא כדין, הן מחשש לשלום הזולת שעלול היה להיענש בעונשי גוף ומיתה.21 אולם ההלכה עצמה מציינת כמה חריגות לדין זה והן נוגעות לענייננו: (א) אין איסור מסירה כלפי אדם שחייב ממון משורת הדין, ובכלל זה מיסים;22 (ב) אין איסור מסירה כלפי אדם שמזיק לגופו של הזולת;23 (ג) אין איסור מסירה כלפי אדם שפוגע ברבים ומצערם24 או מסכן את הציבור;25 (ד) איסור מסירה אמור רק לגבי עונש על עבירה שנעשתה, ואינו קיים כשיש צורך להרתיע חוטא מלהזיק בעתיד.26

2.3.3. איסור מסירה במשטר הגון שאינו מתנהל לפי חוקי התורה: נוסף על כך, הפוסקים דנו בתוקפו של איסור מסירה בהקשר של דיווח על הפרת חוק במציאות שבה מערכת המשפט איננה דנה על פי דין תורה, אך נוקטת סדרי שלטון הוגנים; בפרט נאמרו הדברים עם כינונו של שלטון יהודי בארץ ישראל.27 נציין כמה אבחנות בעניין זה המקובלות על דעתם של פוסקים רבים: (א) איסור מסירה קיים רק בשלטון עריץ המקבל החלטות באופן שרירותי, גובה מס לצורכי שררה אישית, ודיווח לו עשוי אף להביא לסכנת חיים; איסור זה אינו אמור לגבי שלטון דמוקרטי בעל מערכת חוקים מסודרת, הגובֶה מס לצורכי המדינה וכלל החברה באופן יעיל ומתקבל על הדעת, וכמו כן אין לחשוש שייתן עונשי גוף שרירותיים.28 (ב) איסור מסירה קיים בשלטון זר29 (שמצויה בו אפליה בין יהודים לגויים מסיבות לא־ענייניות); והוא אינו קיים בשלטון יהודי. (ג) איסור מסירה אמור רק לגבי הדין האזרחי, שבו אין סמכות הלכתית לשלטון לדון מדעתו בניגוד לכללי ההלכה; איסור זה אינו קיים כלפי הדין הפלילי שלגביו מכירה ההלכה בסמכות השלטון היהודי לדון כפי שיקול דעתו;30 והוא הדין ביחס לגביית מיסים.31 לאור אבחנות אלו ברור כי איסור מסירה אינו רלבנטי בהקשר של דיווח על העלמות מס וכדומה לרשויות החוק במדינת ישראל. הדיווח אומנם מותר, אולם לכתחילה יש להתרות בעושה העוול קודם הדיווח,32 אלא אם הדבר איננו אפשרי או לא־יעיל.33 לשאלה האם הדיווח הוא חובה, פתרונים בדיון לעיל לגבי איסור לשון הרע.

4. מסקנות

1.4. תשלום מס על פי חוק במדינת ישראל הוא חובה הלכתית וישנו איסור מובהק להימנע ממנו, בדומה להשחתת רכוש ציבורי או העתקה במבחני הסמכה.

2.4. כאשר אדם נחשף להעלמת מס וכדומה, עליו לפנות אל החשוד כדי שיתקן את דרכיו. אם הוא מסרב, מותר לדווח לרשויות, ובתנאי שכוונת המדווח נקייה והוא עושה זאת לשם תועלת בלבד וללא מניעים אישיים. בכלל הגבלה זו ההנחה שהמדווח עצמו אינו מעלים מס או לוקה בנושא הדיווח.

3.4. גם בתנאים האמורים, לא חלה חובת דיווח, נוכח הגנוּת הקיימת אף בהלשנה לצורך כאשר ניתן לברר את המידע בדרכים אחרות. במצבים מיוחדים, שבהם קיימת פגיעה משמעותית בחברה, כגון בהעלמת מס רחבה או פגיעות גוף ונפש, חלה חובה לדווח.

4.4. אין לעודד את הציבור לדווח על העלמת מס וכדומה אף בתנאים מגבילים; אולם במקרים חמורים של פגיעות גוף ונפש, יש לעודד את הציבור לדווח.


לקריאה נוספת:


הערות שוליים

  1. בעבר, תשלום המס היה מיועד גם לצרכיו האישיים של השלטון (כגון מילוי אוצרות המלך) ולפיכך אי־תשלום מס הסתכם לעיתים בפגיעה בסמכות השלטון בלבד; אולם כיום, תשלום המס מיועד כולו לטובת החברה, והמדינה אינה אלא מופקדת על ניהול הכספים שהיא גובה (על פי שיקול דעתם של נבחרי הציבור) ולפיכך אי־תשלום מס עלול להביא לפגיעה בצורכי החברה.
  2. משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה, ה, יא; שם, הלכות מלכים, ד, א; שו”ת יחוה דעת, ה, סד; בצומת התורה והמדינה, חלק ב, עמ’ 287 (וכן מאמרים רבים בתחילת חלק א).
  3. משנה תורה, הלכות דעות, ז, ב; חפץ חיים, הלכות לשון הרע, א, א.
  4. משנה תורה, הלכות דעות, ז, ב; כסף משנה, שם, ז, א; חפץ חיים, הלכות רכילות, א, א–ג.
  5. חפץ חיים, הלכות לשון הרע, י, א. הפוסקים תמכו דין זה בשני יסודות הלכתיים – מצוות השבת אבידה ומצוות ‘לא תעמוד על דם רעך’ – שמשמעותם הרחבה היא קיומה של חובה לעשות כל מאמץ (ובכלל זה גילוי סוד וסיפור דברי גנאי, כגון עדות בבית הדין) כדי למנוע נזקי גוף ורכוש מהזולת (ראה: סנהדרין עג, א; שו”ע, חו”מ, רנט, ט; נתיבות המשפט, כח, א; ספר המצוות לרמב”ם, לא־תעשה רצז; שו”ע, חו”מ, תכו, א; חפץ חיים, הלכות רכילות, ט, באר מים חיים, ס”ק א). מצוות ‘לא תעמוד על דם רעך’ נסמכה במקרא לאיסור ‘לא תלך רכיל בעמך’ (ויקרא יט, טז), וסמיכות זו נדרשה כסיוג – ‘אל תלך רכיל בתנאי שאינך מתעלם מנזקי הזולת’ (ראה: שו”ת יחוה דעת, ד, ס; שו”ת ציץ אליעזר, יג, פא; חפץ חיים, נספח להלכות רכילות, ו; אור החיים, ויקרא יט, טז; העמק דבר, שם ומפרשים נוספים). ראה גם פתחי תשובה (איסרלין), קנו: “בספרי המוסר האריכו בחומר איסור לשון הרע. ויש עוון גדול יותר מזה, וגם הוא מצוי ביותר, וזהו מי שמונע עצמו מלגלות אוזן חברו במקום שיש צורך להציל עשוק מיד עושקו, מפני שחושש לאיסור לשון הרע, ומונע את עצמו מלהודיע לחברו ולהזהירו בעוד מועד, מפני שחושב שהוא בכלל איסור לשון הרע, ובאמת שהנוהג כן גדול עונו מנשוא”.
  6. רשב”ם, בבא בתרא לט, ב, ד”ה ומ”ד); שערי תשובה, ג, רכא; חפץ חיים, הלכות לשון הרע, י; שם, הלכות רכילות, ט.
  7. לגבי סיפור לשון הרע לתועלת של הוקעת החוטא הציב החפץ חיים תנאי של ידיעה ודאית מכלי ראשון (חפץ חיים, הלכות לשון הרע, י); אולם לגבי תועלת של הסרת נזק התלבט החפץ חיים האם יש צורך בידיעה ודאית או שמא די בקיומו של חשש מנזק העשוי להיגרם לזולת כדי להתיר את העברת המידע (שם, הלכות רכילות, ט, באר מים חיים, ס”ק ט). החפץ חיים התלבט בעניין זה משום שכנגד הסרת נזק מסופק מהזולת, ייתכן שייגרם נזק לאדם שעליו נסובה השמועה. אולם התלבטות זו רלבנטית רק בהעברת מידע לאדם פרטי, שעלול לפגוע במסופר על ידי הפצת שמועות וכדומה; אולם בדיווח לרשויות המס אין חשש כזה שכן הן בהכרח תערוכנה בדיקה אמינה ולא תפגענה במדוּוח לחינם מחמת הספק.
  8. כך עולה מדברי הגמרא (סנהדרין מג, ב): “בשעה שאמר הקב”ה ליהושע חטא ישראל, אמר לפניו רבונו של עולם מי חטא, אמר ליה וכי דילטור [=מלשין] אני? לך הפל גורלות. ונפל הגורל על עכן”.
  9. אף שהחוק אינו מטיל חובת דיווח על האזרח, ייתכן שאין בעובדה זו כשלעצמה כדי לשלול את החובה ההלכתית לדווח, שכן כיוון שקיימת חובת תשלום מיסים וההלכה מכירה בה, הרי שמדובר בחוב ממוני לכל דבר ועניין, והיחס אליו צריך להימדד על פי כללי ההלכה. יתרה מזו: אף במקום שהחוק קובע באופן אקטיבי את הקריטריונים לאכיפתו (כגון בשלילת האפשרות להתנות עליו, מה שמכונה ‘חוק קוגנטי’), ישנו דיון הלכתי רחב האם להכיר בכך (ראה: הרב אברהם ח’ שרמן, ‘מנהג המדינה ביחסי עובד ומעביד’, תחומין יח (תשנ”ח), עמ’ 242; הרב יעקב אליעזרוב, ‘מעביד החורג ממנהג המדינה (פס”ד ביה”ד הגדול)’, תחומין כ (תש”ס), עמ’ 71–77; הרב יחזקאל שטיפנהולץ, ‘ויתור עובד על זכויותיו’, תחומין כ (תש”ס), עמ’ 78–79; הרב אורי דסברג, ‘ויתור עובד על זכויותיו’ תחומין כ (תש”ס), עמ’ 80–83) וכל שכן כאשר החוק נמנע באופן פסיבי מלהתייחס לקריטריונים לאכיפתו (ובפרט לגבי חובת דיווח שאיננה חלק ממאפייני החוק לכשעצמו). מאידך־גיסא, מאחר שהעלמות מס עשויות להתגלות על ידי רשויות המס, דיווח של האזרח הפרטי – כאשר החוק אינו מחייב אותו לסייע לרשויות – הוא דבר מגונה.
  10. במקרה של עכן (ראה לעיל הערה 8) אף הגורל כּוּון על ידי הקב”ה, אלא שהוא לא רצה לומר זאת ליהושע באופן ישיר משום שיהושע יכול היה לגלות את המידע באופן עקיף (ראה: חפץ חיים, הלכות לשון הרע, י, באר מים חיים, ס”ק יא; שו”ת אגרות משה, יו”ד, ב, קג). לכן אין לראות בכך מקור מובהק לאיסור גורף על הלשנה כאשר היא נעשית לתועלת; בפרט הדברים אמורים בנוגע להעלמות המס שאין בכוח הרשויות המוסמכות לטפל בהן מבלי סיוע של האזרחים. מלבד זאת, אין להורות הלכה מדברי אגדה, בפרט כשיש לכך סתירה ממקור הלכתי (ראה: שו”ת נודע ביהודה, תנינא, יו”ד, קסא; שדי חמד, מערכת האל”ף, צה).
  11. כללים אלו מפורטים בספר חפץ חיים (הלכות לשון הרע, י; הלכות רכילות, ט).
  12. ישנם כמה תנאים נוספים שלא הוזכרו בגוף הדברים. אחד מהם הוא התנאי שלא ייגרם לעבריין נזק יותר מאשר היה נפסק עליו בבית הדין. בגין העלמת מס, עשוי העבריין להתחייב גם בתשלום קנס ולעיתים אף בעונש מאסר – נוסף על תשלום המס המקורי. ייתכן בהחלט כי עונשים אלו חמורים יותר מאלה שהיה מקבל העבריין אילו היה נידון על פי דין תורה; אולם בנושא העלמת מס אין סמכות שיפוטית לבתי הדין הרבניים וההלכה מכירה בסמכותם של בתי המשפט לדון בעניין זה, ואף להשית על הנידון עונשים על פי חוקי המדינה (זאת כחלק מהדין הפלילי, שבו לסמכות המדינה ישנו תוקף הלכתי, ראה: דרשות הר”ן, דרוש יא; שו”ת משפט כהן, קמד, יד; עמוד הימיני, ח; הרב אברהם א’ כהנא שפירא, ‘מבט תורני על חוקי המדינה והתקנת תקנות בימינו’, תחומין ג (תשמ”ב), עמ’ 238–241; הרב מרדכי אליהו, ‘מבט תורני על חוקי המדינה והתקנת תקנות בימינו’, תחומין ג (תשמ”ב), עמ’ 242–246; הרב דב ליאור, ‘מבט תורני על חוקי המדינה והתקנת תקנות בימינו’, תחומין ג (תשמ”ב), עמ’ 247–249; שו”ת באהלה של תורה, ד, טו). כמו כן, יש להבחין בין תיקון נזק שכבר נעשה, שלגביו יש להקפיד שהאדם לא ייענש יותר משורת הדין, לבין הרתעה לשם מניעת נזק עתידי, שלגביה לעתים נצרך עונש יותר מהדין. ראה: רמ”א, חו”מ שפח, סוף סעיף ז; ש”ך, שם, ס”ק מה; חפץ חיים, הלכות לשון הרע, י, באר מים חיים, ס”ק יב.
  13. החפץ חיים ציין את תנאי התוכחה המקדימה רק ביחס לתועלת של הוקעת החוטא (חפץ חיים, הלכות לשון הרע, י), שכן אם הלה יעשה תשובה לא יהיה צורך באזהרה לאחרים; אולם השמיט אותו ביחס לתועלת של הסרת הנזק (שם, הלכות רכילות, ט), שכן יש לחשוש שהאדם יזיק לאחרים אף אם יבטיח לתקן את דרכיו (שם, באר מים חיים, ס”ק ט). דברי החפץ חיים עוסקים באדם יחיד המזיק לאחרים, אך העלמת מס היא תופעה חברתית ויש לחשוש כי ריבוי דיווחים יעכיר את האווירה החברתית. לכן נראה שלכתחילה יש לפנות אל החשוד ולהימנע מדיווח.
  14. חפץ חיים, הלכות לשון הרע, י, ז–ח, וראה גם: שו”ע ורמ”א, או”ח, תרח, ב; משנה ברורה, שם. אומנם במקרה זה מתעורר החשש שמא תיווצר אווירה חברתית של הלשנות, אולם כל עוד יש בכך להביא לטובת החברה, ואין חשש לנקמנות (ראו לקמן) אין לשלול זאת. כבר הורו חכמים: “שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם” (ברכות כח, ב), שכן “כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם” (שם). יש המביאים ראיה בגנות הדיווח מסיפור יוסף ואחיו: יוסף הביא את “דיבתם רעה אל אביהם” (בראשית לז, ב), והתכוון לטובה כדי שיעקב יוכיח אותם (אברבנאל ומלבי”ם, שם), אולם מהלך זה הביא לתוצאות חמורות (ראה: תועליות הרלב”ג, וישב, התועלת השניה [קסג]). אכן, נראה שיש להבחין בין תועלת של תוכחת חוטא בעלמא, לבין תועלת בהסרת נזק ממי שפוגע בחברה כולה. לעומת החשש לסכסוך אנושי, עומדת הפגיעה הקבועה והמתמשכת בכספי אנשים רבים. נוסף על כך, מעשה יוסף ואחיו היה סכסוך משפחתי; ופגיעה במרקם המשפחתי חמורה יותר מאשר פגיעה במרקם החברתי הרחב.
  15. לעיתים רשות המיסים מעודדת דיווח על העלמת מס ומבטיחה גמול כספי למדווח. הדיווח מותר גם במקרה זה כל עוד כוונת המדווח אינה לשם נקמנות ושנאה. כך עולה מן המקורות לדין זה המובאים בחפץ חיים, הלכות לשון הרע, י, באר מים חיים, ס”ק י.
  16. שם, ב–ג.
  17. תקדים לכך מצאנו בהלכות שונות שמורים אותן ליחיד הבא לשאול, אך אין מפרסמים אותם בפומבי, לציבור הרחב; ראה ברכות לג, ב (“מטין איתמר”) וברש”י, שם, ד”ה הלכה.
  18. באופן אישי, האדם אינו רשאי להימנע מדיווח מחשש שכוונתו אינה נקייה, כל זמן שיש בכך תועלת לאחרים; אדרבה, מוטל עליו לנקות מליבו מחשבת שנאה וכדומה (חפץ חיים, הלכות רכילות, ט, באר מים חיים, ס”ק ג). אולם נראה שאין לעודד את הדיווח באופן ציבורי, מחשש שמא אנשים לא יקפידו על כוונה טהורה. כיוצא בזה ראה בשו”ת אגרות משה (יו”ד, ב, קג; שם, ד, ל): הרב פיינשטיין מורה כי אין לרב לעודד תלמידים לדווח לו על תלמיד סורר, משום שקשה להניח שכיום מכוונים רק לשם תועלת. לכן אף שבאופן אישי חובה על האדם לדווח מיוזמתו לשם תועלת, אין לעודד אחרים לעשות כן. לדברי הרב פיינשטיין, חשש זה קיים גם באנשים מבוגרים. הרב פיינשטיין מציין נימוק נוסף: החשש שמא התלמידים יקלו ראש באיסור לשון הרע, בראותם שניתן לעבור עליו בנסיבות מסוימות. על נימוק זה יצא לחלוק הרב שטרנבוך בשו”ת תשובות והנהגות (א, תתלט); לדעתו, יש להורות לתלמידים את חומרת האיסור בד בבד עם הוראת ההיתר (והחובה) לספר כשיש בכך תועלת. הרב שטרנבוך אינו מתייחס לנימוק הראשון (כלומר החשש הסביר שהמדווחים לא יתכוונו לשם תועלת).
  19. דיון נפרד יש להקדיש לשאלה למי עדיף לדווח בתחילה: לרשויות החוק (המשטרה וכדומה) או למנגנונים פנימיים בקהילה. דיון זה מורכב משיקולים שונים, ובהם גם הדרך להשגת התועלת המיטבית.
  20. כאמור לעיל, מעיקר הדין חובתו של כל אדם היא לדווח על עוול שנחשף אליו, ועליו להתאמץ ולהסיר מליבו נגיעות אישיות וכדומה, ואילו הנחייתנו כי יש להימנע מעידוד הציבור לדווח נובעת מן החשש שרוב הציבור לא יעמוד בדרישה זו. אולם כאשר על כף המאזניים מוטלים נזקים חמורים, יש להעמיד את ההנחיה על עיקר הדין.
  21. משנה תורה, הלכות חובל ומזיק, ח; שו”ע, חו”מ, שפח (בפרט סעיפים ב, ט, י).
  22. רמ”א, שם, יב; באר הגולה, שם, ס”ק ס. ראה גם במקורות המצוינים בהערה הקודמת.
  23. רמ”א, שם, ז.
  24. משנה תורה, הלכות חובל ומזיק, ח, יא; שו”ע, חו”מ, שפח, יב. ייתכן שמדובר דווקא בצער ממשי, גופני וכדומה, ולא בצער ממוני.
  25. רמ”א, שם, יב, וכנ”ל בהערה הקודמת.
  26. רמ”א, שם, סוף סעיף ז; ש”ך, שם, ס”ק מה. אומנם דבריהם עוסקים בצער גופני, אך הפוסקים הביאו זאת גם לגבי צער ממוני. ראה: חפץ חיים, הלכות לשון הרע, י, באר מים חיים, ס”ק יב; פתחי חושן, נזיקין, ב, ס”ק מט. כמו כן, אף שצער גופני חמור יותר, הרי שהוא עניין פרטי בין אנשים ומסירתו לסמכות השלטון היא דבר חידוש. לעומת זאת, העלמת מס אומנם כרוכה רק בנזק ממוני, אולם היא עניינה הישיר של סמכות השלטון ולפיכך הדיווח לרשויות מתבקש. ראה עוד בתחומין, להלן בהערה הבאה.
  27. לסקירה מקיפה ראו: מנחם אלון, ‘דיני הסגרה במשפט העברי’, תחומין ח (תשמ”ז), עמ’ 263–286; הרב שאול ישראלי, ‘הסגרת עבריין לשיפוט זר’, תחומין ח (תשמ”ז), עמ’ 287–296; הרב מתתיהו ברויד, ‘מסירת מידע לשלטונות אודות עבריינים’, תחומין כג (תשס”ג), עמ’ 358–370; הרב צבי יהודה בן־יעקב, ‘המתלונן במשטרה – האם דינו כמוסר?’, תחומין כד (תשס”ד), עמ’ 306–313.
  28. ערוך השולחן, חו”מ שפח, ‘הערה’ לפני סעיף ח; שו”ת ציץ אליעזר, יט, נב, ס”ק ה. לעומתם ראה: שו”ת חוות בנימין, א, כג; פתחי חושן, נזיקין, ד, ס”ק א; הרב ברויד, ‘מסירת מידע לשלטונות’ (לעיל הערה קודמת).
  29. כך עולה מלשון הרמב”ם במשנה תורה, הלכות חובל ומזיק, ח, ט; והשו”ע, חו”מ, שפח, ט; וכן מלשון הציץ אליעזר (יט, נב, ס”ק ה). ראה גם שו”ת חוות בנימין, א, כג.
  30. שו”ת באהלה של תורה, ד, טו; וראה עוד במקורות שהובאו לעיל הערה 12. ראה גם פתחי חושן, נזיקין, ב, ס”ק מט, הממעיט בסמכות השלטון גם בדין הפלילי, ומבחין בין דיווח לאחר מעשה, לבין דיווח בשעת מעשה או קודם המעשה.
  31. רמ”א, חו”מ ב, א; שם, שסט, ח; שם, יא. ראה גם במקורות שנזכרו לעיל הערה 12. לעניין איסור מסירה בהקשר של גביית מיסים ובהקשרים הדומים הנתונים בסמכות השלטון, ראה: ש”ך, חו”מ, שפח, ס”ק כ; שו”ת שבט הלוי, ב, נח; שם, י, רסג, ס”ק א. בפתחי חושן (נזיקין, ד, ס”ק מד) האריך לגבי ההבחנה הנדרשת בין שלטון זר לבין שלטון יהודי. לעומתם השווה שו”ת אגרות משה (או”ח ה, ט, ס”ק יא; חו”מ א, ח; שם, א, צב) המחמיר באיסור מסירה, אולם נראה שדבריו אמורים בעבירה שיש עליה עונש ברור בדין תורה, ואילו דין המלכות מחמיר יותר מעונש התורה; זאת בניגוד לענייני מיסים המצויים בסמכותו הבלעדית של השלטון. נוסף על כך, אם אין בכוחו של בית הדין למנוע את הנזק, גם לדעת האגרות משה מותר לדווח לרשויות החוק.
  32. רמ”א, חו”מ שפח, יב; שו”ת מנחת יצחק, ח, קמח.
  33. פתחי חושן, נזיקין, ד, ס”ק כב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.