בסוגיית דחיית זכות ערעור בשל אי-נכונות המערער להסתכל בבית המשפט – ניתן להבין את כל העמדות, ועל כן צריך להכריע ביניהן.

ניתן להבין שכיוון שהכוח הגדול הוא ביד בית המשפט – הוא צריך להכיל התנהגויות כאלה, ולתת פתחון פה ל״חלש״ גם אם הוא נוהג בדרך זו. יחסי הכוחות אינם שווים. מאחורי בית המשפט עומדת מדינת ישראל התובעת את הנאשם; מאחורי הנאשם עומדים רק זכויות הפרטיות, שיזדקקו להגנת בית המשפט העליון אם הוא ייעתר להן. הכוח ביד המדינה.

ניתן להבין לכיוון ההפוך – בית המשפט אינו נענה לערעור של מי שאינו מסתכל בו. זה לא חוק. זו טענה יסודית הקודמת לחוק. כדי לחדד אותה – הבה נניח שהמערער יטען שהוא חייב להפנות את גבו לבית המשפט. אין מדובר ב״עצבים״ של השופט, אלא בתנאי יסודי ומהותי: קבלת העוסקים במלאכת המשפט. אף שאין חוק כזה – יש היגיון בטיעון שבית המשפט אינו מאפשר למי שאינו מכיר בדרכי התנהלותו לערער בפניו. גם אם אין חוק מפורש כזה, או כזה האוסר לעמוד כאשר הגב מופנה לבית המשפט ולערער.

וההכרעה? נראה כי מוטל על בית המשפט להכיל רחוק ככל האפשר, וזאת בגלל יחסי הכוחות. יש לכך גבול, וכאשר מדובר בהפגנת אי-הכרה בהתקשרות עם בית המשפט יש סבירות בכך שבית המשפט לא יאפשר את הערעור. אם הנאשם היה עומד כשגבו מופנה לשופטים, מאותם נימוקים של טיעון שאמונתו הדתית אוסרת להסתכל על נשים – היה בית המשפט רשאי לדחות אותו. אבל, בית המשפט אינו מקום של חינוך מחדש של אנשים, והיה ראוי שיכיל את ההתנהגות הזו במקרה הזה, של אי הסתכלות. אדגיש – לבית המשפט אסור לקבל עמדה הרומסת את היות נשים חלק ממנו. הטענה היא רק כלפי החובה של בית המשפט להיות מודע לכך שהכוח הגדול מתייצב מול המערער, וצריך לעשות כל מה שניתן כדי לאפשר לו לערער. במקרה הזה נראה לי שעמדת השופט הייתה מוגזמת; במקרה של הפניית עורף ועמידה עם הגב לשופט – זו הייתה צריכה להיות העמדה.

לקריאה נוספת:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.