מה צריך מועמד בבחירות להטמיע בעצמו? ההכרה העמוקה שלו צריכה להיות שהמנדט אינו שייך לו. הוא שליח. נחתם מעין חוזה בינו ובין הציבור. הוא הבטיח לציבור כי ינהג במדיניות מסוימת. כיוון שכך – הציבור בחר בו על בסיס ההתחייבות הזו. אמנם, מבחינה משפטית – ההתחייבות הזו אינה בעל משמעות כלשהי. בהלכה אנו למדים כי "קניין דברים אינו קניין", והציבור אינו יכול לתבוע אותו על הפרת הבטחות בחירות. גם החוק אינו מחייב נציג ציבור לקיים את הבטחותיו. חבר כנסת, לדוגמה, אינו מחויבת מבחינה משפטית למצע המפלגה שעל בסיסה נבחר; הוא אפילו לא מחויב לקווי היסוד של הממשלה, ואף הממשלה עצמה אינה מחויבת לכללים אלה על פי החוק. הדבר היחיד שחבר כנסת, כמו גם ראש עיר או חבר מועצת עיר – הוא החוק. ברם, כל זה מבחינה משפטית.
מבחינה מהותית ואתית – כל מהות בחירתו היא ההתחייבות שלו לבוחר. הדבר מחויב מבחינה הלכתית. ההלכה מחייבת את האדם לעמוד בהתחייבויות שלו: "שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק (ב"מ מט ע"א). כאמור, נכון הוא שלא ניתן לתבוע זאת מבחינה משפטית, אולם מבחינת המחויבות של האדם עצמו מול הציבור שלו ומול הקב"ה זוהי התביעה היסודית ביותר והמהותית ביותר. גם מבחינה אתית – נבחר ציבור אינו יונק את מקור סמכותו מכך שהוא תופש את עצמו כ"בחיר האנשים". הוא נקרא נבחר ציבור כי הוא "בחירת האנשים", ומקור הסמכות היא הציבור. לפיכך, אסור לו לנהוג באופן ההפוך למה שהציבור שלח אותו לעשות.
הציבור יודע בעת המינוי לשליחות כי ישנם תמרונים פוליטיים, צורך בפשרות והסכמים, ומגבלות הנובעות ממספר המנדטים וכדו'. גם נבחר הציבור יודע זאת מראש. על כן, מחד גיסא, אין ברירה אלא לציבור להטמיע את ההכרה שיש מרחב תמרון גם לנבחר ציבור. ברם, נציג הציבור עצמו אינו יכול להשתמש באופן קבע בביטוי "דברים שרואים מכאן לא רואים משם". הדבר גם לרוב אינו נכון. רואים גם רואים. כל מועמד רואה היטב את הדברים "משם" הרבה לפני שהוא נבחר, אלא שהוא מתיר לעצמו לתקוף את המועמד האחר ולהבטיח הבטחות שווא, על בסיס ההנחה שהוא יוכל להסתתר מאחורי המשפט השחוק הזה. זהו מעשה לא מוסרי. ההכרה העמוקה כי מה שמבטיח נבחר ציבור הוא למעשה המצפן שצריך לחייב אותו בעת פעילותו – צריך לכונן גם זהירות מהבטחות שווא, מדברי רהב, מתקיפת מועמדים אחרים על כך שהם מאמצים מדיניות מסוימת תוך ידיעה מובהקת שכשהתוקף יגיע לשלטון הוא יעשה פחות או יותר את אותו הדבר, וכדו'.
אנחנו, ציבור הנאמנים לדבר ד', המחויבים לציווי התורה "מדבר שקר תרחק", ולאמות המידה לאדם הראוי להנהיג שהתורה אימצה את מדברי יתרו "אנשי חיל יראי א-להים אנשי אמת שנאי בצע", קרואים אפוא על פי דרכה של תורה לעמוד על העקרונות הפשוטים האלה. יושרה ונאמנות, שליחות וענווה – אינם תוספות אסתטיות הקשורות בשליחות ציבורית. הם מהותה של שליחות זו, וראוי לבחור במי שאכן רואה את עצמו ככזה, ובהגיעו ל"כאן" יפעל לאור מה שהבטיח כשהיה עמנו "שם".
