גרימת צער נורא למשפחות רבות כדי להנכיח את העובדה שלמפרסם רמיזות יש מקורות מידע שלאחרים אין – זו ההכרעה המחפירה של מפיצי הידיעות, השמועות והקריצות ברשתות החברתיות ובמקומות אחרים.
אין בכך שום תועלת אחרת, וכמעט ואין מצב המצדיק את המעשה הזה.
התורה נאבקת בדרכה המוסרית במציאות הזו, ומצווה "ולא תונו איש את עמיתו". בשל העובדה שבשפה העברית המודרנית הונאה קשורה בדרך כלל בעבירות כלכליות, בהתחזות או בשקר, אנו מתעלמים לעתים מהאיסור הזה. שכן, בשפה המקראית והתלמודית משמעות הביטוי "אונאה" היא צער: התורה אוסרת לצער אדם אחר, בדרכים שונות ומגוונות.
וכך כתב רמב"ם על אונאת דברים: "כשם שהונייה במקח וממכר כך יש הונייה בדברים, שנאמר ולא תונו איש את עמיתו, ויראת מא-להיך אני ה' – זה הוניית דברים". ובדבריו הוא מדגים כיצד ניתן לצער אדם, בין אם מדובר באדם שחטא ותיקן את מעשיו ואנו מזכירים לו את זה שוב ושוב, בין אם אדם מתייסר ואנחנו מטיחים בו כי זה כנראה בגלל מעשיו הרעים וכדו'.
הצער הגדול של משפחות חיילים הנמצאים בלחימה בעזה, המתח הנורא שהן חיות בו, התהום בו נמצאות משפחות החטופים ועוד ועוד – כל אלה מתגברים והולכים כאשר מתפרסמות שמועות, רמזים, ו"ידיעות" על אירוע שעוד אסור לדבר עליו. הפחד מפני הדפיקה בדלת הולך ומתעצם, נדודי השינה והסיוטים מתעוררים, והטלטלה הפנימית אינה נעצרת. לעולם יעמיד אדם את עצמו במצבם של אחרים, ואז התמונה תיראה לו באופן שונה לחלוטין.
לא ניתן למנוע את הדבר על פי חוק. אנחנו נמצאים כיום במציאות תקשורתית שונה לחלוטין, והרשתות החברתיות כמעט ואינן ניתנות לשליטה, כמו גם אפליקציות העברת מסרים. זו צריכה להיות הכרעה כפולה – של אלה שהמידע נמצא ברשותם, והם מחליטים לקבל הכרעה מוסרית ואנושית, ולא לעשות עימו דבר, גם כאשר הם מוותרים בכך על מעמדם כ"יודעים"; ושל אלה שמקבלים את המידע הזו, הנקראים להשיב בחזרה לשולח דברי תוכחה , ולהפנות את תשומת ליבו למעשה הנורא שהוא עשה, כמו גם לבקש ממנו להפסיק להפיץ את הדברים.
זוהי חובה שיונקת כאמור ממקורות שונים. זו משמעותה של סולידריות ושל שותפות אמת בין בני אדם; זוהי חובה מצוותית ומוסרית שלא לצער לחינם, ולא לגרום להחלשה ציבורית מתמדת; זוהי עבודה נפשית פנימית שמתרגלת לוותר על הגאווה העצמית כדי להיות רגיש לאחרים. חשוב להדגיש כי אין מדובר בהסתרת מידע ובתרבות של שקר. הסתרה ותרבות כזו הם מגונים מאוד.
מדובר בהמתנה לפרסום רשמי, שהוא נעשה אחרי שהמידע הגיע למי שעולמו חרב בגללו לפני שהוא הופץ בציבור, ובדרך כלל הוא אמין יותר ומדויק יותר. ובמבט רחב יותר, אפשר שזה יהיה ראשיתו של מסע נגד עולם השקר שאנו נמצאים בתוכו, בו מופצים. סיפורים שלא היו ולא נבראו, והאשמות שווא שאין להן שחר.
מי שרוח אנוש בקרבו, והוא רגיש לעולמם של אחרים; מי שרוח א-לוהים בתוכו, והוא נאמן לאיסורי התורה וליסודות המוסריים הטמונים בהם; מי שדואג באמת להרמת קרן האומה ולחוסנה העצמי – מוכן להתאפק, לוותר, לסגת לאחור, להמתין ולשמור את הדברים בתוך עצמו, עד לזמן שבו ראוי להיחשף לאמת, גם כשהיא קשה מאוד. כך צריכים לנהוג בני אדם.
