גזירות חכמים מהווים מקור נכבד לדיונים משמעותיים ביחס לעולם הרוחני שהם מבטאים. יסוד העיסוק בהם מתחיל בעצם קיומם, ובשאלה מפני מה לא הותירו חכמים את התורה כפי שהיא, ויצרו מערכות שלמות של גזירות ותקנות כדי לעשות משמרת למשמרת. השאלה העומדת במוקד נובעת מהעובדה שהתורה לא אסרה את אותם דברים, ואם כן מפני מה חכמים העטירו עלינו עוצמות גדולות של גזירות והגנות הנובעות מחשש לעבור על דברי תורה. לא זו בלבד, אלא שהשאלה נוגעת גם לשאלת הסמכות, וכמעט כל הראשונים דנים במשנתם ביחס שבין גזירות חכמים ובין האיסור המפורש בתורה “לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצווה אתכם”. מעבר לכך, ניתן לדון בתועלת של גזירות חכמים, שהלוא יש להן גם מחיר – במקום הטלת האחריות האישית על אדם שלא לעבור על דברי תורה, ועל ידי כך להפוך אותו למעורב בצורה משמעותית בזהירות הגדולה, ישנן גזירות – ולעתים מזומנות אדם חש שאם הוא שמר אותן – אין הוא צריך להיזהר יותר, שכן הוא יצא ידי חובה.

הדיונים הרבים ביחס לגזירות אינם עוסקים אך ורק בשאלת עצם קיומן, אלא גם בדינמיקה הפנימית של הגזירות. כללים רבים נאמרו ביחס להן: “לא פלוג” – כלומר, החכמים גזרו גזירות כלליות ולא התייחסו לכל מקרה ולכל קבוצה בנפרד; “אם כן – נתת דבריך לשיעורין”, שאף הוא מתייחס לסוגיית הצורך באוניברסליות של הגזירה; “אין גוזרין גזירה לגזירה” – הוא כלל מכיוון אחר, המזהיר מפני ריבוי גזירות וסכנת הפיכת התורה לשוללת את היכולת לחיות חיים רגילים, בשל ריבוי התקנות והגזירות; היחס הידוע לאפשרות שינוי הגזירה כאשר המציאות משתנה, מול הזהירות הגדולה המודעת לכך שכל תהליך שינוי עלול למוטט את עצם ההתייחסות אליה. ומעל לכל – הקביעה כי גזירה תקפה אך ורק אם הציבור יכול לעמוד בה, ואם הגזירה לא פשטה בכלל ישראל, אין היא מחייבת מבחינה הלכתית, אף שחכמים גזרו אותה. אלו רק מקצת מהכללים המוכרים היטב לכל הלומד תורה שבעל פה, ובעיקר לכל מי שעיסוקו המתמיד הוא בפסיקת הלכה ובהוראה לציבור.

ועתה יש לנו הזדמנות מופלאה להתבונן על כל העולם המיוחד הזה דרך “גזירות הקורונה”. אנו פוגשים בכל עת תקנות וגזירות חדשות שנועדו לקבע את ה”ריחוק החברתי”, ואת ההתמודדות עם הנגיף, שאינו מושפע כלל מאידיאולוגיות ומתפישות רוחניות, אלא ממציאות קיימת. וגם ביחס לגזירות אלה עולות בדיוק אותן שאלות – למן עצם קיומן, והנזק שהן עלולות לגרום להיקפים רבים של החיים; דרך השאלה האם לא טוב יותר דווקא לא לתקן תקנות, אלא להעביר את האחריות לציבור עצמו; ועד לתקפות קיומן של גזירות אלה אם הציבור מקבלן ואם לאוו. בתווך נמצאות סוגיות רבות נוספות, למן שאלת הסמכות ועד שאלת ריבוי התסבוכת הנובעת מהניסיון להתייחס לכל קבוצה בנפרד, ולא לפעול בצורה של גזירות כלליות.

וההצעה היא להשקיף על התהליכים האלה, ואז נוכל לשוב לעולמם של חכמים, ולראות עד כמה דבריהם פקחים, מנוסים, מביאים היטב את האחריות לשלום התורה בציבור ביחד עם החובה שלא להעיק יותר מידי, ועוד אין ספור משמעויות של עולם הגזירות והתקנות של חכמים. 

לקריאה נוספת:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.