פורסם לראשונה בעלון שבתון, כ”ט באב תשע”ח, 9.9.18

באיזו ברכה לפתיחת שערים חסומים בשנה הבאה נברך את עצמנו? היכן נמצא אחד הכאבים הגדולים שמתרחשים לנגד עינינו, ושאנו מסוגלים גם לעשות את שלנו, וגם להתפלל שיאיר ד’ את עינינו כיצד לחולל את השינוי? אנו זקוקים לשערי ברכה מרובים, וביניהם גם תפילת יהי רצון שייפתחו בפנינו שערי דיבור כן, נוגע, מהפך לב, מבקש אמת, מחולל שינוי. בכל המעגלים שלנו: האישיים, המשפחתיים, התנועתיים, הציונים-דתיים, הכלל ישראליים.

שכן, משהו רע מתחולל בנו בדיבור בין בני אדם, בין בדיבור הישיר ובין בכלים החדשים שמעניקה הטכנולוגיה, ובעיקר ברשתות החברתיות. עיקרו של הדיבור אינו נוגע עוד בנושא, בטיעונים, ברצון לתקן, בהתכווננות ההדדית לעשות טוב. השיח השליט הוא שיח חוסר האמון, ההתקרבנות, המכאיב והאכזר, ואלו מביאים לפירוד ולקרע, לשנאה ולכאב.

הרבה מאפיינים יש לשיח הזה. זהו שיח שעיקרו הטחה מתמדת כי מה שהצד השני אומר – אינו עמדתו האמיתית, כי אם מכוונת להשגת מטרות מגונות אחרות, ועל כן הוא כלל אינו ראוי להתייחסות. מטרות אלו יכולות להיות קידום ותפישת מעמד בעולם המינויים, מימון על ידי גורמים אלו וגורמים אלו מהצד ההפוך, צביעות או כל טיעון אחר – מלבד הטיעון הענייני; מאפיין נוסף הוא ביסוס הדברים על ידי הוצאת דברים מהקשרם, וסילוף משמעותי של העמדות שנאמרו על ידי התעלמות מכל הסובב אותן, וכן להפך – טיעון שהדברים הוצאו מהקשרם (כאשר הם לא ראויים בשום הקשר), ועל ידי כך הימנעות מהתמודדות עם משמעות הדברים.

השיח הוא שיח קורבני ברובו. הוא התחיל; הם עשו לי כך ולכן מותר לי לעשות כך; הם עושים את אותו הדבר ולכן ראוי שאני גם אנהג בדרך זו. כשמדובר בצד שלי אף אחד לא מוחה אבל כשמדובר בצד שלהם – תמיד יש הגנה עליהם, ועוד ועוד. אנו סוברים כי יש ביד טיעונים אלה לחולל שינוי בעולם בו אנו חיים, אולם למעשה מתרחש בדיוק ההפך הגמור: הדיון מוסט לשאלה האמנם כך הם פני הדברים, והאם אכן התנהגות שכזו מצדיקה את זו של הצד השני, ועוד אין ספור התגוששויות כוחניות, שעיקרן הוא שוב חוסר אמון בקיומו של שיח אמת, והצבת מטרת ההשתקה על עצם הלגיטימיות של דיון.

מאפיין נוסף הוא קבלת העיקרון של “דברים שרואים משם לא רואים מכאן”. בדרך כלל, הטיעון הזה לא נכון. רואים את הדברים האלה מכל מקום. אלא שבשעה שאדם ניצב בנקודה מסוימת, ולא רובצת עליו אחריות כלשהי, הוא מתיר לעצמו, על אף שהוא מבין היטב שאם הוא היה בעמדת מקבלי ההחלטות הוא היה נוהג בדיוק באותה דרך– לתקוף, לבקר, להגחיך, לרדד, שכן העמדות האלו משרתות אותו כעת. לא בקשת אמת יש כאן, כי אם ניצול מציאות מסוימת כדי להציג מצג שווא.

ולכל זה מתווספת האלימות, הביזוי, ההכפשה, השקרים, וכלים רבים אחרים המשרתים את הטוקבקיסטים, המגיבים למיניהם, כותבי הציוצים וייצרני הסרטונים. הרגישות האנושית נרמסת; קיומן של הלכות בתחום הלבנת פנים ולשון הרע נמחק לחלוטין ולעתים מזומנות ‘לשם שמיים’ או לשם אג’נדה אחרת מהכיוון ההפוך – ושערי הדיבור שבין איש לרעהו נחסמים. זהו תהליך מתמיד של השתקה, שיש בו גם פגיעה נוראה בבין אדם לחברו ובמצוות ד’ הנוגעות בכך, אך לא פחות – בחשיבות הגדולה של המחלוקת, של הדעות השונות, של הליבון, של “אלו ואלו”, ושל כל מה שנולד דווקא מתוך המסורת המתמדת של דרי הלימוד בישראל.

על מה נתפלל אפוא, והיכן נחתור לתיקון? ראשית, שתתעורר בנו המצוקה מהמציאות הזו. שנתבונן בה לא כנוגעים בדבר, ולא כמבקשים שוב להוכיח את רעת השני וצדיקותנו שלנו, אנא נסתכל מלמעלה, במבט נקי, לא נוגע בדבר, על עצם קיומה של התופעה, ונראה לאן היא חלחלה, מה היא הרסה, כמה כאב ואכזריות מקופלות בה, ולאן מתדרדרים הדברים בחברה בה אנו חיים. משעה שתמונה זו תצטייר בפנינו ראוי – נוכל להתחיל בתהליך של תיקון. תיקון שמנסה בקבלה עצמית לנהוג אחרת, של רתיעה עמוקה והינזרות מהתכבדות בקלון חברינו, של ניהול מחלוקת בדרכים הראויות לקיומה, ובעיקר – בשינוי פנימי עמוק, המרגיל את האדם לכך שלא כל האמת נמצאת אצלו, וההזדקקות ההדדית שלנו האחד לשני מחייבת את הפיכת השיח למקור של שמחה, מפגש, מחלוקת בונה, והארת הדדית. כל אלה אינם מבטלים את מלחמת האמונות והדעות, ואינם מבקשים לשטח את המציאות. להפך, הם מבקשים לאפשר את קיומו של הריבוי והגיוון, המאבק וההכרעה, בדרכים המביאות ברכה מרובה. “א-להי, נצור לשוני מרע ושתפי מידבר מרמה”.