“כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם” (שמואל א טו, כד) / הרב יובל שרלו

המלך הראשון בישראל, שאול המלך, מהווה את המודל המובהק ביותר לבריחה מאחריות.

כך פעל שאול המלך באשר לכישלונו הגדול במלחמת עמלק:
הוא פתח בהכחשה, וטען שהוא מילא בדיוק את כל ההוראות שניתנו לו על ידי נביא: “הקימותי את דבר ה'”. כשהתברר לו שהתירוץ הזה נדחה הוא טען שהוא פעל אמנם בדרך אחרת, אך הצדיק את המעשה; כשהתברר לו שדרך זו אינה פועלת, הוא עבר לשיטה המקובלת ביותר. במקום ליטול על עצמו את האחריות, נוח יותר להאשים את העם: “ויקח העם מהשלל הצאן ובקר”; וכאשר גם דרך זו נחסמה בפניו הוא ביקש הבנה למצבו, וטען כי לא הייתה לו ברירה אלא להיכנע לעם: “כי יראתי את העם ואשמע בקולם”. שאול המלך הפך להיות ‘מורה הדרך’ של כל המתחמקים מהאחריות.

כישלון המנהיגות הוא אפוא כפול: לפני האירוע ואחריו.
הדבר מתחיל בחוסר אומץ הלב הציבורי, להתייצב מלכתחילה כנגד הסחף הציבורי, להתרחק מפופוליזם, ולומר לקבוצת הייחוס שלך את האמת, על אף שהיא קשה לקבלה.

אין כל ספק שהתמונות משושן פורים, בהם ציבור גדול נאלץ ללכת ברגל מרחק רב בדרך לירושלים, עמד לנגד מקבלי ההחלטות. הם העריכו כי התייצבות נוספת נגד הציבור, על אף שבכך הם שומרים על שלומו וטובתו, תעלה להם מחיר פוליטי, והם מאנו לשלמו. לא זו בלבד, אלא שהנכונות לקבל את החובבנות של ‘ניהול מירון’, וחוסר הנכונות להתייצב מול הציבור ולומר לו כי המדינה היא זו שצריכה לנהל את האירועים הגדולים (למעשה: האסונות של האירועים הקודמים גם היו באירועים ללא ניהול המדינה), היא שהביאה בסופו של דבר לאסון.

לצורך זה, אין שום צורך בוועדת חקירה. לצורך זה צריך רק לחיות במדינת ישראל, ולראות כיצד התנהלו הדברים, במה התגאו לפני אירועי מירון, וממה ברחו לאחריהם.

את התיקון והתשובה צריך לעשות עכשיו. ויפה שעה אחת קודם, משום שאנו עומדים בפני ‘אירועי שבועות’, ופתיחת אתרים נוספים במדינת ישראל נמצאת בעיצומה.

יש צורך בראש ובראשונה:
בהודאה,
בקבלת אחריות של המנהיגות,
בניצול ההזדמנות לדרכי תיקון.
יש צורך מיידי להותיר את החקירה המבצעית, את המסקנות הטקטיות ואת התפקוד של הגורמים בשטח לתחקיר מקצועי, שעיקרו הסקת מסקנות מעשיות, ואילו את הטלת האחריות לכוון למי שהוא האחראי באמת לתרבות ההנהגה העלובה שהתגלתה מסביב לאירוע כולו.

‘מנהיגות’ משמעה קבלת אחריות לא רק במובנים של הצהרות ואמירות.
מנהיגות משמעה פריסה אמיתית וכנה של הטעויות שנעשו, של הכניעות המבישות, של הפופוליזם ודרכי קבלת ההחלטות, ושל חוסר הנכונות לקבל את מוסדות המדינה כמי שאמורים להיות אחראיים על אירועים המוניים.

קבלת אחריות היא החלטה חד משמעית לא להיכנע יותר, ולפעול היום – לא מחר – על פי עקרונות תרבות שלטונית אחרת, שיש בו אומץ לעמוד כנגד העם.

מורה הדרך יכול להיות דוד המלך, באירוע שבו לחצו עליו כל מקורביו להרוג את שאול המלך במערה, והוא סרב. מכאן תצמח מנהיגות אמת.

אולי יעניין אותך גם:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.