"הִלֵּל אוֹמֵר: הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה" (אבות א, יב) – הדרכה מופלאה זו מכוונת להקרין על התנהגותו של אדם. היא קוראת לו לא רק להעדיף את השלום על פני הפכו של השלום – המלחמה – אלא גם לרדוף אחר השלום; היא מכוונת לאהבה גדולה לבריות, אך אינה מסתפקת בכך, כי אם בונה גם קומה גבוהה יותר, שהיא קירובן של הבריות לתורה.
כדרכן של אמרות קצרות, היא מותירה שאלות אין-ספור: האם ה"שלום" המדובר בה הוא פנימי בלבד, או שהוא קריאה גדולה יותר המקיפה את פני המציאות כולה? האם אהבת הבריות מצומצמת רק בתחומה של אהבת ישראל, או שלא לחינם נקט הלל בתואר "בריות"? האם התורה מיועדת לישראל בלבד, או שדבריו מוקרנים מדברי חזון אחרית הימים של ישעיהו – "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" לעמים כולם? ובעיקר – מהו היחס בין רדיפת השלום לבין עשיית הדין והצדק, כמו גם המלחמה הבלתי נמנעת, עם מבקשי נפשנו והרוצים להורגנו?
ברם, השאלה הגדולה מכולן נעוצה עוד בשורש דבריו של הלל. אם היה מלמדנו "הוי מתלמידיו של דוד המלך", היינו יודעים כי מקורו הוא בדברי דוד "בקש שלום ורדפהו", ואכן הלל השתמש במינוח הזה. אולם, לא ברור מדבריו היכן מצא דווקא את אהרון הכהן כאוהב שלום ורודף שלום, ומקרב את הבריות לתורה? שאלה זו גוברת והולכת, כי אין מדובר בהלל הזקן בלבד, וגם במקומות רבים בחז"ל אנו מוצאים את ייחוס השלום לאהרון הכהן, אלא שלא ברור על בסיס מה.
נראה כי התשובה לכך מבוססת על שלושה סוגים של מקורות. ראשון בהם הוא הסיפורים על אהרון הכהן, המלמדים הרבה על השלום שבו. ראשון בהם הוא העובדה שעל אף היותו האח הבכור – הוא מונה להיות "נביאו" של משה רבנו, והתורה מעידה על כך "וראך – ושמח בלבו", שזוהי תכונת היסוד של מבקש השלום: לא את השררה הוא חומד ולא הכבוד מניע אותו, כי אם הרצון להיטיב לעם ישראל ולהיות שותף לגאולתו; במקומות שבהם היה מתח – כגון בפרשיות העגל, "שעיר החטאת" או בתחינתו על מרים "אל נא תשת עלינו חטאת", אנו למדים כי אהרון עוסק בריצוי ובפיוס, ולא בהתבצרות ובנטירה כלפי האשמות שמוטחות בו; מאבקו לעמוד "בין החיים ובין המתים" כדי לעצור את המגפה וכדו'. אפשר שכל מעשהו בעגל כרוך בהיותו מבקש שלום, על אף המחירים היקרים שהשלום גובה.
שני במקורות הוא ברכת הכוהנים, עליה אנו קוראים בפרשתנו: "וישם לך שלום", והעובדה שנבחר להיות משכין השלום עלינו מלמדת עליו. שלישי במקורות הוא תיאור הכהן בספר מלאכי: "בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם, וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא. תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו, בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן. כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְ-בָאוֹת הוּא". צירוף מקורות אלה הנביע כנראה את דבריו של הלל הזקן.
ואנחנו? המילה "שלום" עומדת ומצפה להשבתה לשיח הפנימי שלנו. זוהי ההדרכה שאנו למדים מדברי הלל הזקן. מסיבות רבות ומובנות היא נשמעת פחות, לא רק כחזון למדינת ישראל ושכנותיה, כי אם גם בשיח הפנימי שלנו, המטיח כעסים, האשמות והדרות בכל עת. היא נשחקה, אבדה לנו, והפכה להיות שם נרדף לתבוסה, לחולשה ולרפיון. מתוך האפלה הזו אפשר שנאיר אור מחודש, ונלך בדרכו של אהרון הכהן, בהשבת התשוקה, הכיסופים והמעשים לשלום, וברדיפתו.
מאמר זה פורסם לראשונה באתר "שבתון"
