דברי חז”ל “נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים” בוארו על ידי חלק מהראשונים לא רק כפרפרזה, כי אם כהלכה למעשה. מדובר באחת העבירות החמורות ביותר הקיימות, וכאמור – היא בבחינת ייהרג ואל יעבור.

דברים אלה לא באו לבטל את האפשרות למחלוקת חריפה; ביקורת ציבורית על דרך ציבורית אינה אסורה – היא חלק ממה שעשו כל הנביאים, כל חז”ל, כל בעלי המוסר, ומעולם לא נאסרה; נשמתו של בית המדרש, כמו גם (להבדיל) של החיים הפוליטיים, היא עמדות שונות, מאבק ב”שפה אחת ודברים אחדים”, ביעור הרע והצמחת הטוב.

אבל הם אוסרים להשפיל, להלבין פנים, לבייש.

לפני כמה שבועות הרציתי במרכז לאתיקה במשכנות שאננים בפני סגל הפיקוד הבכיר של השב”ס על כבוד האסיר, ועל חלחול כבוד האדם גם למקומות כאלה. התחלתי בהיענות הקב”ה לבקשת קין הרוצח וריכוך העונש שלו על ידי אות קין, וסיימתי בדברים המופלאים של חז”ל, שאפילו כלפי המוצא להורג קבעו “ואהבת לרעך כמוך – ברור לו מיתה יפה”. על אחת כמה וכמה כאשר אנו עוסקים במחלוקת הפוליטית. גם את העיקרון של איסור הלבנת פנים לומדים מתמר, שלא הלבינה את פניו של יהודה, על אף סכנת המוות שלה והעוול שעשה כלפיה יהודה, אפילו לפי דבריו.

אירועים קשים הם הזדמנות. הם הזדמנות לחזור על היסודות המובהקים והברורים של גבולות ההתנהגות. זו קריאה גדולה שלא לחצות את הקו בין מאבק פוליטי לגיטימי להלבנת פנים לא לגיטימית.

זה נכון לא רק באירועים פומביים. גם פוסטים עוקצניים ופוגעניים, גם בוז וזלזול והשפלה ברשתות החברתיות, ועוד תחומים מעין אלה.

בני אדם אנחנו. על בני אדם אנחנו חלוקים. הויכוח הוא בין בני אדם. היחס צריך להיות כאל יחס של בני אדם.