בממוניה לא אטרחוהו רבנן

¹לבן אמר ליעקב: ״הכי אחי אתה ועבדתני חינם?״ (בראשית כ״ט, טו). לא יעלה על הדעת שאדם יעבוד ללא תשלום. אולם, לעיתים ההלכה דורשת מאדם לעשות מלאכה בחינם, אף על פי שאינה דורשת ממנו להוציא מכספו לצורך אותו עניין (ובניגוד לפתגם הלועזי ״time is money״). התורה חסה על ממונו של אדם, ויש שאין היא דורשת ממנו להוציא ממון עבור מצווה מסוימת, אבל על מלאכתו אין התורה חסה באותה מידה, והיא דורשת מהאדם לטרוח בגופו גם עבור מצווה שעבורה אין הוא נדרש להוציא מכספו. רצוני במאמר זה להצביע על דוגמאות אחדות של התופעה הזאת.

דוגמאות

א. כיבוד אב משל מי?

לגבי כיבוד אב אומר התלמוד הבבלי (קידושין לב, ע״א): ״משל מי? רב יהודה אומר משל בן, רב נתן בר אושעיא אומר משל אב״. לפי רב נתן בר אושעיא, הבן חייב לכבד את אביו רק מכספו של אביו. הבן אינו חייב להוציא מכספו כדי לכבד את אביו; אך מוטל עליו לכבד את אביו המלאכות שהוא עושה בשבילו.

ב. שכר שבת

הלכה רווחת היא שאסור ליטול שכר שבת. המקור לכך הוא בבבא מציעא נח, ע״א: ״השוכר את הפועל לשמור את הפרה, לשמור את התינוק לשמור את הזרעים, אין נותנין לו שכר שבת״. לעומת זאת מותר לקבל שכר עבור חפץ שאדם נתן לחבירו בשבת.² מסתבר שהמקור לכך הוא המשנה בביצה ג׳, ח: ״אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה… הולך אדם אצל חנווני הרגיל אצלו ואומר לו תן לי ביצים ואגוזים במנין״, ולאחר יום טוב משלם לחנווני עבור מה שלקח ביום טוב. מדוע אין כאן דין של שכר שבת כמו לגבי שומר? הרי כמו שהפועל עושה מלאכתו בשבת, כך החנווני מעביר את הבעלות על חפצו בשבת. אלא שגם כאן החמירה ההלכה יותר לגבי מלאכתו של אדם, מאשר לגבי כיסו. השומר חייב לוותר על שכרו משום שכר שבת, אבל החנווני אינו חייב לוותר על תשלומי חפצו משום כך. חילוק זה בין תשלום עבור מלאכה לבין תשלום עבור חפץ קיים גם בחול המועד. אסור לשלם לפועל עבור מלאכה שעושה בחול המועד, אפילו מלאכה המותרת³. לעומת זאת, מותר לשלם לחנווני עבור קניות המותרות בחול המועד (משנה מועד קטן ב׳, ד-ה).

ג. הצלת נפש

מקרא מלא הוא שאדם חייב להציל את חבירו שנמצא במצב סכנה: ״לא תעמוד על דם רעך״ (ויקרא י״ט, טז). אין הניצל חייב לשלם למציל שכר טרחה⁴. אבל אם הניצל שבר כלים של אדם אחר כדי להינצל, הוא חייב לשלם לו (סנהדרין עד ע״א). מזה לומד הרא״ש⁵ שאם המציל שכר אנשים אחרים, הניצל חייב להחזיר לו את הוצאותיו⁶. התורה דורשת מאדם לעשות פעולה בחינם כדי להציל את חבירו, אבל אינה דורשת ממנו להוציא מכספו.

ד. בדיקת חמץ

גם לגבי בדיקת חמץ מעלה הגמרא אפשרות שיש לחלק בין כיסו של אדם למלאכתו. בפסחים י ע״ב אומרת הגמרא: ״ככר בפי נחש, צריך חבר להוציא או אינו צריך? בגופיה אטרחוהו רבנן, בממוניה לא אטרחוהו רבנן, או דילמא לא שנא״.

ה. לימוד תורה

במקום אחד מחלק הרמב״ם בלי ראיה מפורשת במקורות⁷ בין כיסו של אדם למלאכתו. בהלכות תלמוד תורה א׳, ג אומר הרמב״ם: ״ואינו חייב ללמד בן חבירו אלא בחינם״⁸. מסתבר שהרמב״ם למד את החילוק שהצבענו עליו מן המקורות הנ״ל, ומדעתו יישם אותו כאן.

ו. טומאת כהן למת מצווה

לגבי טומאת כהן למת מצווה יש אולי מצב דומה. הגמרא ביבמות פט ע״ב אומרת: ״קורא ואחרים עונין אותו, אין זה מת מצווה״. ואומר שם הריטב״א (ד״ה ״והתניא״): ״ואפילו היה מוצא אנשים לקוברו בשכר, אינו צריך לשכור, אלא הוא בעצמו מיטמא אם ירצה״. לפי דברי הריטב״א, הכהן אינו חייב להוציא כסף כדי להימנע מטומאת מת, אבל אם הוא מוצא אחרים שיטפלו במת בחינם, אסור לכהן להיטמא. אמנם מקרה זה אינו דומה לגמרי למקרים האחרים שהזכרנו. קריאה לאחרים אינה מלאכה. לו היה מקרה שהכהן היה צריך לעשות מלאכה כדי להימנע מלהיטמא, ייתכן שלא היה חייב לעשות כן.

סיכום

ובכן, ראינו שיש מקרים שבהם ההלכה מחייבת אדם לעשות פעולה בחינם, אבל אינה מחייבת אותו להוציא כסף אן לוותר על תשלום עבור חפץ. תפיסה זו אולי משקפת מציאות שבה מלאכות לא תמיד נעשו עבור תשלום. הרי לגבי בדיקת חמץ אומרת הגמרא בפסחים ד ע״ב: ״אמר אביי לא מיבעיא באתרא דלא יהבי אגרא… אלא אפילו באתרא דיבהי אגרא״. וכן הדוגמא של חול המועד שהבאנו למעלה, מבוססת על מעשה בגמרא שפועלים עבדו ולא קיבלו תשלום כספי. ואמנם, הריטב״א⁹ מחדש שבמקום שאי אפשר להשיג פועלים בחינם מותר לשלם להם. מדוע? אפשר לפרש שיש כאן היתר של שעת הדחק לבעל הבית. מכיוון שהמלאכה מצד עצמה מותרת בחול המועד, ההלכה אינה דורשת מבעל הבית לוותר עליה כאשר הפועלים אינם רוצים לעשות בחינם. אבל אין מכאן היתר לפועלים לקבל שכר¹⁰. אך לפי דברינו, דברי הריטב״א אינם היתר של שעת הדחק, אלא נובעים במישרין ממקור ההלכה. רק מלאכה שלעיתים נעשית בחינם אסור לקבל עבורה שכר בחול המועד. אבל מלאכה שנעשית רק בשכר הריהי דומה למכירת חפץ, ומותר לפועל לקבל שכר עבורה בחול המועד. לגבי שכר שבת לא ראיתי בפוסקים היתר דומה לזה של הריטב״א. אבל מסתבר שגם כאן מלאכה שנעשית רק בשכר דומה לחפץ, ומותר יהיה לקבל שכר עבור מלאכה כזו בשבת. וכמו כן יצא מזה שמלאכה כזו אין הבן חייב לעשות עבור אביו.

מהדוגמאות הנ״ל עולה שבהלכה יש יותר מקום לדרוש מאדם פעולה וטרחה, מאשר תשלום כספי עבור מצווה. דוגמה הפוכה – מקום שההלכה החמירה לגבי תשלום עבור חפץ יותר מאשר עבור מלאכה – לא מצאתי. מסתבר שישנה מגמה כללית לפיה הפסד כספי נחשב לחמור יותר מאשר עשיית מלאכה. לכן לעיתים אין חובה על אדם להוציא מכספו, כמו בכיבוד אב ולימוד תורה לבן חבירו, או שהוא מקבל החזר על ההוצאה, כמו במקרה של המציל מיד הרודף, ולעומת זאת באותן נסיבות חייב אדם לעשות מלאכה, ואין פיצוי כספי על כך. ״ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך״.