שני פסוקים בתורת ד' מעצבים את יחסי ילדים והורים. בעשרת הדברים אנו קוראים "כבד את אביך ואת אמך"; בפרשת הבריאה אנו למדים "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו". בעשרת הדברים אנו למדים על המבט מלמטה כלפי מעלה, על המחויבות שיש לילדים כלפי ההורים, ואת הדברים האלה משלים הציווי המופיע בפרשת קדושים – "איש אביו ואמו תיראו"; בפרשת הבריאה אנו למדים על המבט מלמעלה למטה, ועל ההורים המתרגלים לעובדה כי ילדיהם עוזבים את הבית ומקימים קהילה משפחתית חדשה, בה המחויבות שלהם בראש ובראשונה היא האחד כלפי השני.
אין זה הכרח כי ההתייחסות לשני הפסוקים תהיה התייחסות של "שני כתובים המכחישים זה את זה". לעתים זה אכן קורה, והמתח שבין המחויבות לבן או לבת הזוג, ובין המחויבות להורים, מכחישות האחת את השניה. או אז אנו מוצאים את עצמנו בסערה משפחתית, במתח מתמיד, בכעסים ובתסכולים. משפחה היא אחד הנושאים המסובכים והמורכבים ביותר, וחלק ממשברי המשפחה אכן מתחוללים כאשר בטעות חיים בסתירה, ורואים בעצמאות הזוגות מול ההורים עימות. אולם כאמור אין זה הכרחי שזה יהיה כך. תורת ד' משיבת נפש כאשר היא תמימה, וניתן להשיב את הנפש ביחס הנכון שבין שני הכתובים. מערכת משפחתית צריכה להתקיים באופן כזה, בו הילדים מכבדים את הוריהם ואף יראים מפניהם, ורואים חשיבות עצומה בהשבת הטוב, בהמשכיות הדורות, ובכיבוד מי שהביא אותם לעולם וגידל אותם; מאידך גיסא ההורים מכירים בכך שאין
הילדים משועבדים להם, ואין הם חייבים לבטל את עצמיותם מפני ההורים. ההורים צריכים להכיר בכך כי מצוות ואהבת לרעך כמוך מתקיימת בראש ובראשונה בין בני זוג, ומשעה שבני הזוג דבקים האחד בשני צריך לשמוח במשפחה החדשה הנבנית, ולא לראות בה עוין ואויב למערכת הקשרים שבין ילדים והורים.
שני כתובים אלה נכנסו אף להלכה. ההלכה פוסקת כי בשעה שמדובר בענייני נישואין, מותר לילדים לשאת בן או בת זוג אף שאין ההורים חפצים בו, ובאותה דרך לסרב לשידוך שההורים מבקשים לכפות על בני הזוג. כאמור לעיל, אין הכרח שהתנגשות זו תתרחש, וטוב הרבה יותר כאשר ההורים אינם מבקשים לכפות דבר מה
בנישואין על הילדים, ואילו הילדים מייחסים חשיבות לכנות רצונם של ההורים בטובתם, ואינם חשים צורך אוטומאטי למרוד. אולם בשעה שמתרחשת התנגשות כזו בחיי משפחה – יש כתוב שלישי המכריע ביניהם, וכאמור – הכתוב השלישי מעצב את העדיפות שיש לזוגיות על פני חובת ציות שאינה קיימת למעשה בהלכה.
אחד מהדברים היפים שלמדנו הראי"ה קוק זצ"ל במאמרו "כיצד מבקרין" הוא החתירה להרמוניה של שני יסודות, ולא לבידול ולמתח ביניהם. עיקרון זה צריך להיות נר לרגלנו במצוות כיבוד אב ואם, וההרמוניה הראויה היא שייעשה מאמץ משמעותי על ידי כל הסובבים כדי להביא את כל צדדי היחסים שבין הורים וילדים לידי ביטוי. צדדים אלה מחייבים את כל הנוגעים בדבר בענווה, בצניעות וברגישות, ולמעשה תובעים מכולם לסגת מעט לאחור, ולפנות חלל כדי שהשני יוכל להיכנס. ההורים צריכים לצעוד לאחור, ולאפשר את עצמאות הילדים ואת הנאמנות שלהם לדרכם; הילדים צריכים להימנע ממרד לשם מרד, ולדעת כי חלק בלתי נפרד
מהחרות שלהם מבוטאת דווקא ב"כבד את אביך ואת אמך". וכך הופכת הדרכתה הכפולה של התורה למעצבת חיי משפחה באהבה באחווה בשלום וברעות גם בעולמם של בני הזוג וגם ביחסים האנכיים עם הוריהם. גדול השלום.
לקריאה נוספת:
