נושא האתיקה מעסיק את הרב יובל שרלו זה שנים רבות. אחד מספריו האחרונים דן באופן ספציפי באתיקה של המחלוקת – נושא מהותי לחברה הישראלית, שאוהבת מחלוקות ולא יודעת איך לנהל אותן, כפי שאנחנו חווים היטב בשנים האחרונות. ספרו החדש רחב יותר ומכיל פרקי עיון כלליים בנושא האתיקה והמוסר ביהדות, לצד פרקים בנושאים ספציפיים; הוא מרבה להביא בהם מדבריהם של הרמב"ן ושל הרב קוק.
הספר נפתח בשלושה פרקים קצרצרים, שאולי כדאי היה לאחדם לפרק מבואי אחד: תיאור חלק ממטרות הספר; דיון בשאלה מדוע נעשה שימוש במונח אתיקה ולא במונח היהודי "מוסר"; ופרק שכותרתו "קיומה של אתיקה" – האם היא, או "המוסר הטבעי" בניסוח אחר, בכלל קיימים.
כותרת הפרק הארוך הבא היא "הכרת התורה במוסר העומד בפני עצמו", ומוצגות בו הוכחות שונות ומרובות לכך שפרקי התורה, שאינם רק מצוות, מחייבים בהיבט המוסרי. בעיניי אין בכך ראיה להכרת התורה במוסר העומד בפני עצמו, אלא מוסר שמקורו בתורה אף שאינו מצווה במפורש. מוסר העומד בפני עצמו, הוא אולי אותו "מוסר טבעי". דעתי בקצרה היא שהתורה מניחה אותו כקיים, שהרי היעדרו של אותו מוסר הוא הגורם לקב"ה לכעוס על קין, שלא נצטווה באיסור הריגת נפש, ולאחר מכן על דור המבול שהשחיתו דרכם.
בפרק "הקריאה המוסרית בתורה" טוען המחבר בזכות קריאת התורה כספר הדרכה מוסרי. תמהני מעט על הצורך הכפול בכך, וגם על שמץ האפולוגטיקה המובע בדברים, כאילו יש בכך משהו רדיקלי. הרי ידוע שהתורה אינה קודקס מצוות בדומה למשנה, אלא מכילה עוד דברים רבים, וכולם בגדר תורה, גם אם אינם מופיעים ברשימת ציוויים.
לפני הרחבה בדוגמאות נוספות אעיר שהספר זקוק לליטושי עריכה. בהקדמה מתאר הרב שרלו שאף שהדברים הם מחשבותיו בגוף ראשון, הכתיבה נעשתה בגוף שלישי, ומספר כי ביקש מעורכי הספר להותיר על כנה ככל האפשר את לשונו המקורית. אבל המעבר מגוף ראשון, שמשקף דיבור ישיר בהרצאת דברים, לגוף שלישי – נזקק לעריכה מוקפדת יותר. הדבר ניכר במשפטים שהם ארוכים מדי, ואחרים אף נראים קטועים או חסרי פשר.
סקילת מחללי שבת
שני פרקים דנים בנושא המלחמה. כותרת הראשון שבהם "שפיכות דמים", והוא דן בסתירה לכאורה בין האיסור החמור על שפיכת דם – שנאמר עוד לפני מתן תורה, וחוזר לאחריו כמה וכמה פעמים – ובין ההיקף העצום של שפיכות דמים בתנ"ך, לפעמים על ידי ה' עצמו, במגפות או כעונשים, או בהוראות הנביאים. למשל, בפרשת עגלה ערופה נראה שחלל שנמצא בשדה הוא עניין חמור הדורש טקס מיוחד, אולם לא הרחק משם מופיע דין סקילה על בן סורר ומורה. מקובל לומר שדינים אלו כמעט ולא נהגו, שכן התורה בעל פה הפכה אותם לבלתי אפשריים, וסנהדרין שמוציאה להורג אחת לשבע או אף לשבעים שנה נחשבה "קטלנית", אולם פשט הכתובים עדיין צריך בירור.
הרב שרלו מציג טענה ששפיכות דמים לעיתים מותרת ואף נצרכת; במקומות אחרים הוא עומד על הסכנה בראייה כזו. פתרון נוסף שהוא מציע, נוטע את התורה גם בתוך עולם ההווה שלה, בתקופה שבה לא היה אפשר להכריע סכסוכים, לפחות בין מדינות, ולא הייתה דרך להגן על החברה מגורמים מזיקים, ללא שפיכות דמים. המציאות ההיסטורית חייבה זאת ללא פשרות. אולם בימינו דרושה קריאה אחרת. לפי הרב שרלו, יש להגיע לעקרונות היסוד של התורה, לאחר לימוד מעמיק ונאמן שלה, וליישם את המהות הפנימית של עקרונות אלו, שאינם משתנים, בהתאם למציאות המשתנה. הוא מודע לכך שגם שיטה זו נותנת מרחב אפשרויות גדול, ושימוש מושכל בה צריך להיעשות בידי סמכות כוללת כדוגמת סנהדרין, שאינה בנמצא, ומכאן אפשר להבין גם את טווח הדעות הרחב שיש כיום בכל נושא. כדוגמאות, שנראות לו מוסכמות על הכלל, מציין הרב שרלו שאין מי שרוצה להקים היום מחדש את מוסד גאולת הדם (להורג נפש בשגגה, יש לזכור) ולסקול מחללי שבת בפרהסיה.
הדיון בפרק שכותרתו "אשת יפת תואר ופתיחה לסוגיית מוסר המלחמה" מתקיים בהתאם לשיטה שהוצעה קודם לכן, ומתוך הבנת עולם המלחמה הקדום. בעולם זה, מעמדן של הנשים נמוך, ובמלחמה הן בהכרח עברו עינויי אונס ומכירה לעבדות – דבר המתקיים למרבה הצער עד ימינו, בחלקים שבהם בני האדם נותרו ברבריים. בפרק זה מצוין שאין כמעט מחלוקת על כך שכל מלחמות ישראל כיום הן מלחמות מצווה, ואולם ביחס לעתיד לבוא מתעוררת שאלה האם יש היתר למלחמה שמוגדרת כמלחמת רשות. לפחות לפי הרב שרלו נראה שהתשובה היא שלילית, אולם בהמשך הספר הוא נמנע מדיון מפורט בכך.
מסדרון הומניטרי
את הדיון במוסר המלחמה מתחיל הרב שרלו מתוך קביעה שהתורה מציגה קדימות לאני על פני האחר ("חייך קודמים לחיי חברך"; "עניי עירך קודמים"), ומתוך כך יש היתר מוצדק למלחמה עבור קדימות לעם ישראל כולו. אולם גם כאן אנו בבעיה. מלחמת מדיין, מלחמות יהושע ומלחמת שאול בעמלק היו כולן בגדר הוראות שעה, והסתמכות עליהן היא בעייתית ולא בהכרח מתאימה לזמננו. הרב שרלו מזכיר את דעת הרמב"ן שיש להשאיר מרחב נסיגה לאויב. ואולם הדבר נכון במלחמת רשות שבה מנסים לכבוש עיר, וממילא גם לצבא הכובש נוח שהעיר ריקה.
איך וכיצד ליישם הנחייה זו במלחמה הנוכחית בעזה ובלבנון? איני יודע וגם הספר לא מציע פתרון, אלא משאיר זאת כשאלה מאתגרת. אולי אפשר לראות בנוהלי "הקש בגג", "מסדרון הומניטרי" וכדומה יישום של רעיונות אלו. לפי הרב שרלו, מטרתם של נהלים כאלה אינה למצוא חן בעיני הגויים, אלא זו הנחייתה של התורה. הוא אפילו משתמש בביטוי "קידוש השם", אך ממהר להסתייג מכך. אולם כסיכום, טענתו היא שאנו עושים זאת לא כי זו דרישת הגויים – שהם מעולם ולעולם לא ידרשו מעצמם – אלא משום שחובתו של עם ישראל לעמוד ברמה מוסרית גבוהה יותר משאר העולם.
הספר, שכמובן נגעתי רק בחלק מן הפרקים והדוגמאות שבו, ממשיך את הגותו של הרב שרלו, המתלבטת ומנסה למצוא שביל זהב בין שמרנות לחידוש; בין נאמנות ללא סייג לדברי התורה ובין האזנה לקול הפנימי שעולה מתוכו – בלשונו, "ההמיה המוסרית העולה מתוכנו" – שלעיתים מעורר, לפחות על פני השטח, סתירות שמחייבות התמודדות. את דעתו של הרב שרלו בנושאים הבוערים האלה חשוב וכדאי להכיר, גם אם לא מסכימים איתה. דבריו מנומקים, נאמרים בנחת, וצריכים לשמש מצע לדיון עמוק, ענייני ולא מתלהם בסוגיות האקטואליות הללו.
המאמר פורסם לראשונה באתר "מקור ראשון".
