"ביום ההוא אבדו עשתונותיו"

מאת הרב יובל שרלו י"ד שבט התש"פ | י״ד בשבט ה׳תש״פ – 9 בפברואר 2020

נגיף הקורונה ממשיך לעורר מחשבות רבות על עצמנו. לאדם שני פנים: מחד התורה מלמדת אותנו שהוא בעל "צלם א-לוהים", ומאידך אנו מוצאים פסוקים רבים העוסקים בשבריריות האדם. הטלטלה בין הקצוות אינה תלויה בנו, ולא אנחנו מסוגלים לבטלה. זו המהות הקיומית של האדם. אבל בכוחנו לבחור ולהכריע מה חשוב ומה פחות.

פורסם לראשונה בעלון 'שבתון', יב בשבט התש"פ, 7.2.2020

נבואות רבות ושירי קודש נכתבו בכתבי הקודש על הזהירות הגדולה הנדרשת בשעה שאנו באים לדון במעמדו של האדם בעולם. מחד גיסא, התורה פותחת בהיותו של האדם בעל "צלם א-לוהים", המופקד על קיומו של העולם, שלומו וטובתו, ורודה בדגת הים ובעוף השמיים. לא זו בלבד, אלא שבדברי משורר ספר תהילים נאמר עליו "ותחסרהו מעט מא-לוהים וכבוד והדר תעטרהו", לאמור: אנו 'מעט' פחות מריבונו של עולם, ועטורים כבוד והדר. על כל זה גם נקבעה ברכה מיוחדת שאנו אומרים תחת החופה ולאורך שבע הברכות: "אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו בניין עדי עד", וקובעים לדורות את היחס המיוחד אלינו.

מאידך גיסא, אנו מוצאים פסוקים רבים העוסקים בשבריריות האדם. בכל בקר אנו אומרים "אל תבטחו בנדיבים, בבן אדם שאין לא תשועה. תצא רוחו ישוב לאדמתו, ביום ההוא אבדו עשתונותיו". אותו דוד המלך שאמר את הפסוקים דלעיל, על היותו של האדם מעט פחות מריבונו של עולם, גם אמר "ואנכי תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם". הנביאים הדגישו זו פעמים רבות. ישעיהו קורא לכולנו "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא", והדברים באים לאחר נבואה המלמדת על האפשרות של קריסת העוצמות כולן, וכל הדברים עליהם האדם נשען.

גם המדרש מדבר על שני הפנים של האדם, תוך פרשנות כפולה לעובדה שהוא נברא ביום השישי, ולא ביום הראשון לבריאה: "א"ר שמעון בן לקיש: אחור למעשה יום האחרון וקדם למעשה יום הראשון… אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת למלאכי השרת, ואם לאו אומרים לו זבוב קדמך יתוש קדמך שלשול זה קדמך" (בראשית רבה ח, א). את המשמעות של בריאת האדם אחרון לכל מעשה בראשית מעניק האדם עצמו – זו יכולה להיות תעודת בזיונו וזו מסוגלת להיות תמונת עליונותו הגדולה והעצומה.

עוד בקטגורית אתיקה דתית

מתי אנו נזכרים במבנה הכפול הזה? לצערנו, הדבר בא לידי ביטוי כאשר אנו נתקלים באסונות. בין כאשר מדובר באסון פרטי, בו מתברר עד כמה אנו פגיעים, ועד כמה שינוי זעיר במערכת המטבולית או פגיעה קלה של כלי רכב הנוסע במהירות – מפילה אותנו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא; בין כאשר מדובר במפגש עם וירוס זעיר, המאיים על שלום העולם, על בריאותו וקיומו, שלוקח זמן כדי לפתח את החיסון נגדו, אך גם כאשר המחקר מצליח והתוצאות מבורכות – המשקע שהותירה הידיעה כי יש בכוחו של וירוס זעיר לחולל תהומות, ואף סביר להניח כי ניפגש במהלך חיינו בווירוס אחר, שאפשר שיהיה קטלני הרבה יותר, הוא משקע המציב אותנו באותה טלטלה שבין רוממות דמות האדם ובין חולשתו ואפסותו.

הטלטלה בין הקצוות אינה תלויה בנו, ולא אנחנו מסוגלים לבטלה. זו המהות הקיומית של האדם. בבחירתנו החופשית תלויה ההתייחסות אליה, ולהשפעת הידיעה שלא לעולם חוסן על מעשינו לאורך החיים כולם – על ההכרעה מה חשוב ומה לא, מה לעצב ומה להותיר, ובעיקר – במה כדאי להשקיע את הזמן השאול שאנו חיים בו.