ביולוגיה רוחנית – אחת הבשורות הגדולות של תורת ישראל – היא היחס לתהליכים ביולוגיים טבעיים. עד כמה שאנו מנסים להתעלם מהדבר, גופנו מפריש הפרשות שונות: רוק, נזלת, דמעות, זיעה, צרומן (שעוות אוזניים), שתן, צואה, המחזור הנשי, זרע, לעיתים דם, ואולי ניתן לראות גם שערות וציפורניים כחלק מאותם דברים שניתן היה להתעלם מהם ולראות בהם עניין גופני גרידא, שאין לו משמעות רוחנית.
ואכן, גם התורה אינה נותנת משקל לחלק מהם, ואין הלכות הנוגעות לדמעות או לזיעה. אולם, לחלק מהתופעות הביולוגיות האלה התורה נותנת משקל של ממש, ובעיקר לאותם אלה שקשורים במערכת הרבייה.
דיני טומאה וטהרה, שהם בשורת התורה ביחס לתהליכים אלה, אינם קשורים כלל להיגיינה. הראיה החזקה לכך נובעת מהעובדה שצואה ושתן אינם מטמאים. הם אמנם מופיעים בדיני דאורייתא של קדושת המחנה, המופיעים בפרשת כי תצא ("וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ. וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ, וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ" (דברים כג, יג-יד), אך אין לכך קשר לטומאה וטהרה, כי אם לקדושת המחנה. המטמאים המופיעים בפרשתנו קשורים לתחום אחר – עולם החיים והמוות.
על תוכן זה עמד רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי. משנתו מאירה את העובדה שכל דיני טומאה עוסקים בהרחקה מן המוות. לא רק טומאת מת (שתופיע באריכות בפרשת 'חוקת'), כי אם גם אלה שבפרשתנו. לאחר ששב על טענתו המרכזית ביחס לטעמי מצוות, ש"כבר אמרתי לך כי אין כל יחס בין שכלנו לענין הא-לוהי, וראוי הדבר כי לא נשתדל כלל למצוא סיבה לנשגבות האלה ולכל הדומה להן…" (מאמר שני, ס), הוא ביאר כי "…יתכן כי הצרעת והזיבות תלויות בטומאת המת, כי המוות הוא ההפסד הכללי לגוף, והאבר המצורע דומה למת, וכן הזרע הנפסד כי יש בו רוח חיים טבעי, ובו ההכנה להיות לטיפה ממנה יתהוה האדם – הפסדו של זרע זה הוא אם כן ניגוד לתכונת החיות ורוח החיים…" (שם).
שתי קומות יסוד מצויות בדבריו. ראשונה בהן היא תשומת הלב לקשר שבין מוות במובנו הרחב, ובין הטומאות השונות. את הטומאות השונות הנמצאות בפרשתנו הוא קושר לכך שרובן תלויות במערכת הרבייה של האדם, בין כשמדובר בנשים ובין כשמדובר בגברים, או שמדובר במצורע החשוב כמת, בשל "מותו" של איבר בגופו. כמובן, יש לבאר מפני מה גם היולדת קשורה למבט מיוחד זה, ומדוע התורה מלמדת על טומאת היולדת, ומצד שני על טהרתה המיוחדת בימים הבאים.
הקומה השנייה היא הטענה העקרונית, שהתורה מרחיקה מן המוות. על אף הנטייה של דתות שונות להפוך דווקא את המוות ליסוד הגדול שלהן (די לנו אם נזכיר את הנצרות בהקשר זה), ועל אף העובדה שהדבר כל כך טבעי שדווקא המתים יהוו את חוליית החיבור שבין המציאות הנוכחית לבין העולם האידיאי המופשט – התורה מחברת אותנו דווקא אל החיים. זהו הבסיס של דיני טומאה וטהרה, ומצוות נוספות מבטאות את היחס הזה, כגון האיסור המוחלט של דרישה אל המתים, והתחברות לעולמות שהם מחוצה לנו. תורת חיים תורתנו, ולשם היא מחברת אותנו.
לא קל לקיים את דיני טהרת המשפחה בפרט, ובימים בהם המקדש על מכונו – את כלל דיני טומאה וטהרה. אולם, בד בבד עם היותם חובה מן התורה, וחלק מהחובה לשמוע לדברי חכמים גם בדיני דרבנן, יש בהם גם יסוד מכונן של תשוקה עמוקה לעולמות של חיים, ולהכרה כי כל עוד אנו מצויים בעולם הזה – דיני התורה כולם מעצימים בנו את תודעת החיים והטהרה המתלווה אליהם עצמם.
מאמר זה פורסם לראשונה באתר "שבתון"
