המצוות בספר במדבר מחייבות דיון על מיקומן. ספר במדבר ביסודו הוא תיאור תולדות עם ישראל במדבר, ובשל כך רוב פרקיו אכן מספרים סיפור. אולם מידי פעם משובצות בו מצוות. בפרשת 'נשא' אנו למדים על אשם גזילות, נזיר וסוטה; בפרשת 'פנחס' נלמד על קורבנות המוספים; ובפרשתנו 'שלח' כמה וכמה מצוות. משעה שאנו מייחסים חשיבות לסדר התורה, ולא רק ללימוד כל מצווה בפני עצמה, עולה מאליה השאלה מפני מה משובצות מצוות אלה במקום בו הן נמצאות, ולא בקבצי מצוות המופיעים בחומשים אחרים. בפרשתנו עולה השאלה ביחס להופעת מצוות נסכים ומנחות יחד עם כל קרבן – המתאימה הרבה יותר לתורת הקורבנות המופיעה בספר ויקרא; מצוות הפרשת חלה המתאימה למקומות אחרים בתורה בהם מופיעות מצוות התלויות בארץ; פרשת על "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה" מתאימה הרבה יותר לעניינים שונים המופיעים בפרשיות קרבן חטאת שבספר ויקרא; ופרשת ציצית, שקשה לקשור אותה למקום מיוחד, אבל לא ברור מפני מה היא מופיעה בתוך הסיפור.
אחת ההצעות שמבארת לפחות חלק משאלת מקום הפרשיות רואה אותן כחשובות ביותר כדי להשלים את הבשורה הקשה על ארבעים השנים הבאות. לעם ישראל מתברר עתה כי פרשת המרגלים – האנשים התרים את הארץ – הביאה לשינוי גדול בציפיות. במקום להיכנס לארץ באופן מיידי, הם ינדדו ארבעים שנים נוספות, וסביר להניח כי רוב הדור הזה לא יראה את הארץ המובטחת. גזר הדין הזה הביא חלק מהעם לומר "נתנה ראש ונשובה מצריימה". הדבר מלמד על אווירה כללית של חורבן וייאוש. הסכנה הרוחנית הגדולה היא ויתור על החזון ועל הציפייה, וסירוב להמשיך במסע. דברים דומים אירעו מאות שנים מאוחר יותר, בגלות בבל, כאשר יחזקאל הנביא חושף את מבוקשם של אנשים מזקני ישראל: "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה, אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים 'נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן'" (יחזקאל כ, לב). ההקבלה ברורה: הם כואבים את החורבן ואת הגלות, ומבינים כי הם אמורים להשתקע שנים רבות בבבל, ועל כן הם אומרים "נהיה כגויים כמשפחות הארצות".
מצוות פרשת 'שלח' מהוות מענה עמוק לתחושת הייאוש הזו. חלק ממצוות אלה, ואולי כולן, הן מצוות התלויות בארץ, ומלמדות על המשך המסע, ועל כך שתגיע התקופה שהם יגיעו לארץ. בארץ זו יהיו נסכים ומנחות עם הקורבנות, בארץ מיוחדת זו תופרש חלה מראשית העריסה, בארץ זאת תהיה חלות ציבורית של הקיום ועל כן יהיה גם פר המכפר על עם ישראל כולו, ואפשר שגם פרשת ציצית קשורה בכך: בארץ הזו יהיו "בגדי כהונה", והם יחוללו את זכרון המצוות, ואת התודעה העמוקה של זיכרון יציאת מצרים. בכך מוקרן לאומה הישראלית כולה העתיד המצפה לה, ומתוכו גם האתגר העומד בפניהם: גם אם הם עצמם לא יזכו להיכנס לארץ – "וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה, וְהֵבֵיאתִי אֹתָם, וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ".
ומעתה תלווה את עם ישראל במדבר תודעה כפולה. החלק הקשה שבה הוא ההליכה בארץ לא זרועה במשך ארבעים שנה, וספר דברים יבטא חלק מהקשיים של הליכה זו במילים "ויענך וירעיבך"; החלק מלא התקווה שבה הוא הידיעה העמוקה כי אפילו אחרי המרי ואי-הציות לדבר ה' ניתנו מצוות מחייבות, שמבשרות למעשה את העומק הגדול של היעד שאליו יגיעו בסוף המסע, ובו יממשו את מצוות ה' ויקיימו אותן.
