אנשים שלא מעלים על דעתם לפרוץ לבית של אחרים ולגנוב משם יצירות שונות – גולשים פעמים אין ספור לאתרים בלתי חוקיים, המפרים את זכויות היוצרים, וצופים להנאתם ביצירות של אחרים; אנשים שלא מעלים על דעתם להפר פטנט או לעשות סחורה במלאכת חברתם מתייחסים לתמונות, קטעי מוזיקה, סרטים וכדו' כדבר שמותר לעשות בו ככל שיחפצו, בלי לשלם על כך לאלה שהשקיעו מכספם, זמנם וכשרונם כדי ליצור את הדבר; רשת האינטרנט היא המקום בו נעשות כל העוולות האלה מתוך תחושה שהדבר מותר, לגיטימי, וכלל אין בו בעיה, עד שפעמים רבות אנשים אמנם משלמים – אולם לבעלי האתרים הבלתי חוקיים, הגונבים את הגישה ליצירות אלה ומנצלים אותם לצרכיהם.
אוסף ההצדקות הידוע למעשים לא מוסריים אלה משתרע מקצה עד הקצה: ממתן לגיטימציה לגניבה מגופי יצירה גדולים "כי הם בעצמם גנבים" ועד לשימוש בטיעון כי "הם בעצמם מעוניינים בכך, שכן זה מגביר את המכירות"; מהתייחסות לרשת האינטרנט כאל מקום הפקר, כי היוצר התייאש מלכתחילה משמירה על זכויותיו, ועד לטיעון כי "אי אפשר לחסום את החופש לגלוש לאן שרוצים", או ש"יש ליצור מודלים אחרים של רווח", ועוד ועוד. התיאוריה היסודית ביותר הנוגעת למעשי שחיתות ועוול אכן מבארת כי בדרך כלל אנשים הם אנשים ישרים והגונים – עד… למקום בו יש להם תירוצים, שבהם הם נאחזים, ומשם הם מתדרדרים במדרון החלקלק לתהום המוסרית בתחום זה.
היכן הבעיה? למה שימוש באתרים פירטיים, והורדות לא-חוקיות מרשת האינטרנט הם מעשה פסול? הבעיה מתרחשת בשלושה מעגלים:
המעגל הראשון- גניבה לכל דבר ועניין: לפני הכל, השימוש באתרים פירטיים זו גניבה, במובן הפשוט והחד של המילה. נכון הוא שלא מדובר במוצר מסוים, במובן הגשמי שלו (כמו שההלכה במקורה קבעה "ויגזול את החנית"); נכון שמדובר בזכויות רוחניות ולא בבעלות ממשית; נכון שישנם לעתים גם הנאות ליוצרים מעצם העובדה שמורידים את יצירתם – אבל כל התירוצים האלה אינה משככים את הנגע המוסרי של גניבה. אנשים עבדו קשה, אנשים השקיעו מהונם, אנשים רכשו זכויות, אנשים הפיקו ועוד ועוד – ובאים אחרים ופשוט גונבים את הדבר. גם כשמדובר בלחיצה על עכבר בלבד ולא בפריצה לבית, גם כשמדובר בהורדה לאייפון ולא בשוד מזוין – מדובר בגניבה במובן הפשוט של המילה, וכל אדם מוסרי צריך להימנע מכך. גניבה אסורה בין אם מדובר מאדם פרטי, ובין אם מדובר מקונצרן ענק. עם המצאת הדפוס והתעוררות בעיית זכויות היוצרים – לימדו אותנו חכמי ההלכה את האתיקה הבסיסית בתחום זה, והגדירו גם גניבה רוחנית כדבר פסול מבחינה מוסרית.
המעגל השני- המשמעות הציבורית הרחבה: ההורדות הפירטיות והאתרים הלא-חוקיים משמידים את האפשרות ליצור: סופרים ומשוררים, תסריטאים ומפיקים, במאים ומעצבים לא יוכלו לשרוד במצב הקיים, ואכן אנו רואים כיצד היצירה המקורית שוקעת, והיכולת לקיים את עולם הרוח מתמוססת. באופן ממוקד, כאשר מדובר על יצירה המיועדת לדוברי עברית, השוק העולמי קטן מאוד, והיצירה חייבת להתבסס על השוק המקומי הקטן. הגונב אותה עובר אפוא עבירה אתית לא רק כלפי היוצרים, אלא כלפי החברה, כיוון שהוא מעצים את התהליך של אובדן היכולת להתקיים ולפתח אותה. לא אסתיר שחלק גדול מהיצירה מאוד חורה לי ורע בעיני, אך עצם קיומה המגוון הוא חיוני, וטוב שיעורר את התסיסה התרבותית, ולא יימחק.
המעגל השלישי- הריק שנוצר: אנו נוטים להתעלם ממעגל זה כיוון שהדבר נוח לנו מאוד, אולם הוא המסוכן ביותר – הוא כניסת הכוחות הגדולים לחלל שנוצר כתוצאה ממיעוט היצירה המקומית. במו ידינו אנו מעניקים לענקים בינלאומיים להשתלט עלינו יותר ויותר, להגביל את חופש הבחירה שלנו, לדחוף לנו את המוצרים שלהם בשל העובדה שהאלטרנטיבות קורסות, ולהציף את עולמנו התרבותי באינטרסים שלהם. האתרים הפירטיים הם המאפשרים את זה יותר ויותר.
כל החפץ בחברה מוסרית ואתית, הנוהגת בהגינות; כל החפץ בחברה שיש בה יצירה אומנותית עצמית, שהיא המתסיסה העיקרית של העולם התרבותי; כל החפץ בעצמאות רוחנית ובאי-כיבושה על ידי גורמים אינטרסנטיים – חייב גם לקבל על עצמו לא לצרוך יצירות באופן לא חוקי, וגם להילחם באתרים הפירטיים ובסכנתם המרובה.
