"היהדות היא לא רק שלכם" משמש בדרך כלל ככלי טיעון וויכוח כנגד נאמני ההלכה ושומריה. הוא מוטח על ידי אלה שלתפישתם זהותם היהודית עמוקה מאוד, ואף על פי כן אין הם מקבלים את המצפן ההלכתי כמי שמסמן להם את כיוון חייהם, אלא מבטאים את יהדותם בצורה שונה, ולעתים אף רחוקה מאוד, מהיסודות ההלכתיים המשותפים לרוב מוחלט של אלה שמצייתים לספרי הלכה. בשל היותו טיעון פולמוסי – בדרך כלל אין אנו עוסקים בבירור המתחייב מתוכו, ולאור שיטת המגרות אליהן בני אדם נוטים להכניס את העמדות השונות, זו נחשבת עמדה שמוכנסת למגירה השלילית, ועל כן כלל אין להתייחס אליה.
מדוע מוצדק גם לבקר את העמדה הזו, ומצד שני – גם להתקשר אליה מאוד מאוד? הביקורת עליה היא בשל שאלת המשקל של ה"יהדות" בהצמחת העמדות האישיות ובעיצוב אורח החיים המעשי לאורן. נכון הוא שהיהדות היא של כל היהודים, אולם קיימת הבחנה בין אלה שזה הגורם העיקרי לקביעת סדר היום שלהם, ובין אלה שיהדותם תופשת אמנם מקום, אך לא עיקרי. טבעי הדבר שככל שמרכז האישיות סובב סביב היהדות, מסורתה, ייחודה, הלכותיה, אגדותיה, ספרותה וכדו' – כך הזיקה אליה גדולה הרבה יותר, וה'בעלות' על אופייה היא חלק בלתי נפרד מהזהות העצמית.
אולם, תהא זו טעות גדולה אם לא נקשיב לזרמי העומק שבטיעון זה, ולא נראה את ההתאמה הגדולה שבינו ובין יסוד הברית שבין כנסת ישראל לריבונו של עולם. בניגוד לשיטת המגירות – רוב מוחלט של הציבור היהודי במדינת ישראל חפץ מאוד בזהותו היהודית; רוב מוחלט של הציבור היהודי רואה ביהדותו חלק בלתי נפרד מאישיותו; רוב מוחלט של היהודים במדינת ישראל חיים כאן לא רק מאילוץ, כי אם מרצון עמוק להיות חלק בלתי נפרד ממדינת היהודים; רוב מוחלט של היהודים החיים במדינת ישראל מקיימים באורח חייהם סממנים יהודיים, אף שרבים מהם אינם הלכתיים במובן המחייב של המילה; רוב מוחלט של היהודים במדינת ישראל רוצים שחוקי המדינה יבטאו את היותה של מדינה יהודית, במקביל ובשותפות להיות דמוקרטית, והויכוח החריף הוא בשאלה כיצד יש לבטא זהות זו, ועוד ועוד. אחת מדרכי ההתעוררות שאנו נדרשים לה בעקבות הבחירות האחרונות קוראת לראות את יהדותנו כגורם מקשר ולא כגורם מפריד, ולצמוח להיות גוי אחד בארץ
כיוון שכך, תהא זו טעות גדולה מאוד אם נמשיך לחיות בתפישת המגירות, ונראה במשפט "היהדות היא של כולם" אויב על הנאמנות שלנו לעולם ההלכה. גם בהר סיני וגם בברית ערבות מואב, שאנו קוראים עליה בפרשה זו, ניצב כל עם ישראל, ונכנס בברית זו. לא עם הדתיים בלבד נכרתה הברית, ובוודאי שלא עם פרשנות מסוימת של העולם ההלכתי. היא נכרתה עם כלל ישראל, ולמעלה מכך – היא לא נועדה להעניק ליחידים הנאמנים לה זכות לחיות בגן עדן, אלא היא נועדה להקים ממלכת כוהנים וגוי קדוש, כלומר: להיות זהותה של האומה בכללה. כשאנו נטמיע את היסוד הזה, ונבין כי העובדה שהרוב המוחלט כן חפץ בביטוי יהדותו, תהיה הזהות היהודית גורם מכנס ולא גורם מפריד, ואנו נתקרב יותר גם האחד לשני, וגם לתנועה הגדולה שבין ברית גורל ובין ברית ייעוד.
לקריאה נוספת:
