תוכן העניינים
א. השאלה העקרונית
ההכרעה ההלכתית והאתית הראשונה הנדרשת כאן נוגעת לשאלה עד כמה כללי ניגוד האינטרסים (שמקורם כפי שראינו בשיעור הקודם בהלכות עדות ודיינים) רלבנטיים בנידון דידן. דומה שעל אף השוני, יש להחיל גם על אמצעי התקשורת חלק גדול מכללים אלה, ושתי סיבות לכך – כללית וספציפית לתחום התקשורת. ראשית, דומה כי באופן עקרוני כי יש להרחיב את כללי 'נוגע בדבר' לכל תחום (מובן שבעזרת התאמות ספציפיות), כיוון שמדובר בעיקרון אתי-הלכתי יסודי מאוד.
הסיבה השנייה מייחדת את תחום התקשורת וקשורה לבסיס המצדיק את קיומם של כלי תקשורת ואת ההיתר שיש להם לעסוק בנושאים שונים, באופן הגובל באיסורי לשון הרע והלבנת פנים. כפי שראינו בשיעורים קודמים, זכות הקיום של התקשורת נובעת מההכרה כי כלים אלו הם חלק בלתי נפרד מהמערכת לביעור הרע: הם מעלים סוגיות שרשויות החוק אינן מעלות, או אינן מסוגלות להעלות משום שאלו עניינים שאינם עבירה על פי דין; הם מפרסמים מורשעים בעבירות שונות ומאפשרים לציבור להתגונן מפני אותם אנשים; והם עוקבים אחר רשויות שלטון שונות ולמעשה כופים אותן לבצע פעולות שלא היו עושות אלמלא כפייה זו. תהליך הפרסום בתקשורת הוא הליך מעין שיפוטי, שעשוי גם להיות בעייתי ולהפר איסורים שונים. לפיכך, אמצעי התקשורת נדרשים לעמוד בנורמות הנתבעות מן הדיינים ולהימנע מניגוד עניינים.
ב. דוגמה לשלושה מעגלים אפשריים של ניגוד עניינים
נסקור שלושה מעגלים שבהם עשויים להתקיים מצבי ניגוד עניינים בתקשורת.
- ברובד הבעלויות: בעליהם של אמצעי התקשורת נמצאים בניגוד אינטרסים מתמיד. בדרך כלל, האינטרס העיקרי שלהם אינו לשרת את הציבור אלא להרוויח כסף (ובכך אין כל פגם מצד עצמו). לכן, הכרעתם בנוגע לפרסום דבר-מה מוּנעת בעיקרה מסיבות כלכליות ולא ענייניות. מלבד זאת, במדינת ישראל ישנה בעיה עצומה של ניגוד עניינים. בשל קרבתם הרבה של הבעלים על אמצעי התקשורת לרשויות השלטון, נוצר קשר מתמיד ומסוכן בין התקשורת, ההון והשלטון. בדומה לכך, ריבוי הבעלויות הצולבות יוצר קשר מתמיד של גיבוי הדדי והשתקה של נושאים שונים. גם כלפי מטה – כלומר תוכו של אמצעי התקשורת – ישנו מצב קשה של ניגוד עניינים: הבעלים חפצים שהכתבים יהיו תלויים בהם וששיקולי הפרסום לא יהיו עיתונאיים גרידא אלא גם כלכליים, וראה להלן.
- ברובד העורכים: גם ברובד העורכים ישנו ניגוד עניינים מתמיד, הנסוב על שאלת מחויבותו של העורך: האם הוא מחויב לבעלי המניות או לקוראים? ניגוד עניינים זה משפיע באופן יומיומי על העבודה התקשורתית. העורכים נדרשים שלא להרגיז את ההון והשלטון, ובוודאי שלא את קבוצת התקשורת שבה הם עובדים; ומאידך, להתמודד עם שיקולי מכירות המביאים פעמים רבות להצהבת הדיווח ולסדר עדיפויות בידורי ולא אמיתי. המחויבות לקוראים תובעת מהעורכים להביא בפני הקוראים את המידע האמין ביותר והמדויק ביותר; אף שמבחינה הלכתית עליהם לשקול גם את מידת החיוניות שבפרסום, כאשר לא כל מידע שמסייע לכלי התקשורת מותר בפרסום.
- ברובד הכתבים: הכתבים עומדים יום יום בפני שאלות אתיות, ונדגים אחת מהשאלות הנפוצות ביותר: סוגיית ההדלפות והיחצ"נות. חלק נכבד מהמידע המשמעותי שכתבים מדווחים עליו מקורו ביוזמת אנשים בעלי עניין; ושתי הדוגמאות המובהקות לכך הן ההדלפות והיחצו"ן היזוּם. ההדלפות הן שוק קח-תן מובהק. הכתב מעוניין לשרת את קוראיו בפרסום ידיעות בלעדיות, ובתמורה נאלץ להעניק למדליף זכות וטו על ידיעות אחרות שאינן נוחות לו; ובמסגרת זו ישנה מערכת יומיומית ומשומנת למדי של קירוב והרחקת כתבים. הכתב נדרש להכריע בשאלה הלכתית ואתית כבדת משקל: אם יסרב להסתרת מידע מהציבור, סופו שלא יקבל מידע מהדלפות, ובאופן פרדוכסלי גם קהל קוראיו יינזק; אם יסכים לכך, הוא מועל בתפקידו. דילמה זו מנכיחה את קביעתו כי המעשה התקשורתי כולל הכרעות כמו-שיפוטיות. שאלת הקשר עם יחצני"ם של גופים שונים חמורה עוד יותר: היחצני"ם מציעים לכתב מידע ערוך ומוכן, שכל שנדרש הוא לפרסמו תחת שם הכתב; אולם, זהו מידע מוטה אשר מסתיר בעיות שונות. בתמורה לפרסום המידע, זוכים הכתבים להטבות שונות מהגופים שעליהם הם מדווחים: טיסות לתערוכות, שי 'צנוע' וכדו'. ברור אפוא שיש להחיל על הכתבים את דיני השוחד.
ג. תרומתה של היהדות לדיון האתי
נשוב לשיעור הקודם ונבחן את הסוגיה לאור יסודות המאבק בניגוד העניינים:
- התורה רואה בניגוד עניינים מציאות חמורה ביותר, ויש לראות את ביעורו של נגע זה כאחת המשימות העיקריות ל'טיהור' התקשורת. התורה עצמה הזהירה משני כיוונים של ניגוד עניינים. הראשון הוא השוחד על כל צדדיו. זהו הכלי העיקרי הנמצא ביד העשיר; והשופט המקבל את השוחד עלול להטות את הדין. יתרה מזאת, ההלכה אסרה קבלת שוחד אפילו לצורך משפט אמת (שו"ע חו"מ ט, א), והדגישה פעמים רבות כי השוחד מעוור עיני פיקחים ומסלף דברי צדיקים (שמות כג, ח; דברים טז, יט; כתובות קה, א). על כן חובה להיאבק בניגוד האינטרסים בכל מעגליו: באמצעות צמצום הבעלויות הצולבות; באמצעות הפחתה מקסימאלית של קשרי הון-שלטון-עיתון; על ידי יושרת העורכים וכללים חד-משמעיים של איסור קבלת מתנות. הכיוון השני של השוחד, שגם כנגדו מזהירה התורה אף שפעמים רבות אין שמים אליו לב, הוא הטיית הדין לטובת העניים. התורה מזהירה מהטיית הדין לטובת העני בשל מעמדו החלש ומזהירה מהיענות לכלי נשק זה ומן הרחמים שלא כדין; על כן הזהירה יותר מפעם אחת "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כג, ג). יש להיזהר גם מניגוד עניינים הנוצר מהרצון לקדם אג'נדות שונות שלא כדין, גם כאשר מדובר בחלשים. כאמור, העמדה היסודית היא שכלי תקשורת עוסק בפעולה מעין שיפוטית, ועל כן חייב לעמוד בקריטריונים קרובים לאלה הנתבעים מן הדיין.
- ההלכה היהודית מודעת לחוסר ההיתכנות של ביטול ניגוד העניינים באופן מוחלט: הן בשל טבע האדם (המביא לכך שלעולם אדם מצוי בניגוד עניינים, כגון הרצון להצליח בתפקידו אל מול החובה לעשות את הדברים הנכונים), הן משום שהמאבק בניגוד עניינים עלול לעיתים לכרות את הענף שעליו יושב התהליך כולו (אמצעי תקשורת שלא ירוויח כסף, ייסגר). המאבק בניגוד העניינים נדרש להתחשב בהיבטים אלה, אם כי ההטיה צריכה להיות לכיוון המאבק בניגוד העניינים ולא כניעה לו.
- בשיעור הקודם ראינו כי ההלכה היהודית מציעה שלוש דרכים להתמודדות עם ניגוד העניינים: הסתלקות (כלומר ביטול ניגוד העניינים ככל האפשר); שקיפות; והיתר מסוים. שלוש דרכים אלו מקבילות לשלושת המעגלים שבהם עסקנו בשיעור זה: במעגל הבעלות יש לפעול בעיקר באמצעות הסתלקות ויצירת חומות גבוהות כנגד ניגוד אינטרסים (בעיקר סביב בעלויות צולבות); העורכים נתבעים לפעול בשקיפות, כך שהקוראים יוכלו לבחון בעיניהם את הידיעות שהם קוראים; ואילו הכתבים נזקקים להיתר מסוים לניגוד עניינים, ולצד זאת לאיסור מוחלט על קבלת שוחד באופנים שונים.
ד. המחויבות כלפי שמיים
בדומה לכל סוגיה אתית, גם בהקשר זה עלינו להזכיר את תרומתה היסודית והעיקרית של האתיקה היהודית: המחויבות כלפי שמיים. ריבונו של עולם ציווה על האדם: "ועשית הישר והטוב" (דברים ו, יח), והרמב"ן (בפירושו לתורה שם) פירש ציווי זה כחובה לעמוד ברוח המוסר והצדק ולעשות את הישר והטוב באופן מתמיד.
כל העוסק בתקשורת נדרש אפוא לעמוד מול בוראו ולבחון האם הוא עושה את הישר והטוב בעיני בני אדם. כל תקנה וכל חוק, כל ביטול בעלויות צולבות וכל איסור קבלת מתנות אינו חזק דיו; הוא ניתן להפרה בדרך מתוחכמת כזו או אחרת. ברם, את ריבונו של עולם לא ניתן לרמות, ואת החובה המהותית של עשיית הישר והטוב לא ניתן להפר.
