בשיעורים הקודמים התייחסנו להיבטים אתיים של המחלוקת, וראינו כי מבחינה אתית חייב היחיד להביע את דעתו, לא לירא מפני איש, כמו גם לא לנטות אחרי הרבים בשעה שאין הוא סבור כמותם. למדנו גם כי הציבור חייב ליצור אווירה מתאימה לניהולה של מחלוקת ולאפשר דיון חופשי.
ברם, תפיסות אתיות דנות לא רק בשאלות הפורמאליות של ניהול הדיון, כי אם גם בשאלת המשמעות; כלומר אם אכן נותנת החברה ליחיד לומר את עמדתו, ככל שירצה, אולם בסופו של יום מתעלמים ממנו ואין נותנים לדבריו כל משמעות – אין לקיום המחלוקת כל מעמד של ממש וממילא לפנינו פגם אתי. מאידך גיסא, לא ניתן לקיים חברה שבה אין דרכי הכרעה, ועלינו לברר אפוא כיצד יש להכריע בין עמדות ובשאלה זו נדון בשיעור שלאחר שיעור זה. בשיעור שלפנינו נדון בהיבט אחר של הנושא: פרשת זקן ממרא – שיש הרואים בה פרשה הנלחמת בחופש הדיון. להלן נבחן את הנושא ונראה עד כמה תפיסה זו שגויה.
א. רקע לפרשת זקן ממרא:
פרשת זקן ממרא מופיעה בתורה כסעיף מהעיסוק במעמדו המיוחד של בית הדין הגדול שבירושלים (דברים יז, ח–יג):
"כי יִפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבֹת בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' א-להיך בו. ובאת אל הכהנים הלוים ואל השֹפט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט. ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' ושמרת לעשות ככל אשר יורוך. על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסוּר מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמֹע אל הכהן העֹמד לשרת שם את ה' א-להיך או אל השֹפט ומת האיש ההוא ובערת הרע מישראל. וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד".
עיון ראשוני בפרשה מלמד כי היא אינה עוסקת בשאלת הדיון החופשי והמחלוקת, אלא בשלבים שלאחר המחלוקת – היינו בשלבי ההכרעה. בד בבד עם החובה לקיים סביבה המאפשרת לכל אחד להביע את דעתו, מוטלת על הציבור חובת הכרעת המחלוקת. לא ניתן לקיים חברה ללא מוסד המיישב מחלוקות ומכריע בהן, שאם לא כן 'איש את רעהו חיים בלעו'. בשל כך נקבע כי ישנו בית דין גדול אחד (המאציל סמכויות מקומיות לבתי דין מקומיים) וכאשר ישנה מחלוקת שרשויות המשפט המקומיות לא הצליחו להכריע, קמים ועולים לבית הדין בירושלים.
הכרעת המחלוקת אף היא חלק מהחובות האתיות שכן היא מאפשרת לחברה להמשיך ולהתנהל כתקנה. זו ההזדמנות להעיר שהאתיקה של הכוח לא נועדה רק לשמור על זכויות הפרט של היחיד. בטעות מזהים את החובה האתית המוטלת על בעלי הכוח כחובה שמטרתה הבלעדית היא שמירת מעמדו של היחיד בחברה. היבט זה אכן נכון, אולם לצד זאת, ישנה חובה אתית לשמור על קיומה של החברה ועל התנהלותה. זכותה של החברה לקבוע את דרכה אף היא מערכי היסוד של קיום העולם; והענקת האפשרות לחברה לקבוע את הכללים הנהוגים בה, כמו גם את הכוח לממש ערכים אלה ולנקוט אמצעים כנגד המפירים אותם, היא חלק בלתי-נפרד מדמותה המוסרית של החברה.
דוגמה לדבר היא סוגיית סירוב הפקודה, שבעניינה אני טוען כי לא תמיד ההיענות למצפון האישי היא מעשה אתי. לעיתים, דווקא הנכונות לוותר על תפיסת העולם האישית מתוך הכרה בזכותו של הציבור לקבוע את דרכו היא מעשה אתי גדול יותר ונשגב יותר.
נשוב לפרשת זקן ממרא שכאמור לא נאמרה על שלבי הדיון אלא לאחר ההכרעה. התורה מחייבת להיענות להכרעת בית הדין הגדול, ומורה כי בשעה שאדם אינו מציית לבית הדין בזדון, הוא מערער על החברה ועל מנגנוני הקיום שלה, ועל כן נענש בחומרה. ענישתו נושאת גם ממד הרתעתי – וכלשון התורה: "וכל העם ישמעו וייראו" – והיא חלק בלתי-נפרד מכינון מוסדות המשפט, הצדק והשלטון.
ב. הגבלות לדין זקן ממרא
על אף חשיבותם העקרונית של דיני זקן ממרה, הגבילה התורה שבעל-פה את הסנקציות הנקוטות כלפיו בצורה משמעותית ביותר. הגבלות אלו מצויות במשנה ובתלמוד, וסיכום נאה שלהם מופיע בדברי הרמב"ם (משנה תורה הלכות ממרים, פרק ב):
(ד) אבל זקן ממרא האמור בתורה הוא חכם אחד מחכמי ישראל שיש בידו קבלה ודן ומורה בדברי תורה כמו שידונו ויורו כל חכמי ישראל שבאת לו מחלוקת בדין מן הדינים עם בית דין הגדול ולא חזר לדבריהם אלא חלק עליהם והורה לעשות שלא כהוראתן גזרה עליו תורה מיתה ומתודה ויש לו חלק לעולם הבא אף על פי שהוא דן והן דנים הוא קבל והם קבלו הרי התורה חלקה להם כבוד ואם רצו בית דין למחול על כבודן ולהניחו אינן יכולין כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל.
(ה) אין זקן ממרא חייב מיתה עד שיהא חכם שהגיע להוראה סמוך בסנהדרין ויחלוק על בית דין בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת או בתפילין ויורה לעשות כהוראתו או יעשה הוא על פי הוראתו ויחלוק עליהן והן יושבין בלשכת הגזית אבל אם היה תלמיד שלא הגיע להוראה והורה לעשות פטור שנאמר "כי יפלא ממך דבר למשפט" מי שלא יפלא ממנו אלא דבר מופלא.
(ו) היה חכם מופלא של בית דין וחלק ושנה ולמד לאחרים כדבריו אבל לא הורה לעשות פטור שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון לא שיאמר בזדון אלא יורה לעשות או יעשה הוא בעצמו.
(ז) מצאן חוץ למקומן והִמרה עליהן פטור שנאמר "וקמת ועלית אל המקום" מלמד שהמקום גורם לו מיתה וכל אלו וכיוצא בהן שהן פטורין מן המיתה יש לבית דין הגדול לנדותם ולהפרישן ולהכותן ולמנען מללמד כפי מה שיראה להן שהדבר צריך לכך:
אלו הן אפוא ההגבלות (וזוהי רשימה חלקית):
- הזקן הממרא חייב להיות חכם המתפקד אחד מחכמי בית הדין. לגבי אדם מן השורה לא שייך דין זה.
- עליו להורות לאחרים כדעתו ובניגוד להוראת בין הדין.
- הנושא המדובר הוא נושא שהעובר עליו במזיד חייב כרת, כלומר מדובר בתחום חמור מבחינה הלכתית. דין זקן ממרא לא חל על כל תחום הלכתי.
- דין זקן ממרא רלבנטי רק כאשר בית הדין יושב במקומו (ומוסמך בשעה זו לדון), והזקן הממרא מערער על כל תהליך הדיון
התורה שבעל-פה צמצמה אפוא בצורה משמעותית את המרחב שבו ניתן להפעיל את דין זקן ממרא; וייתכן לראות בצמצום זה את מגמתה העקרונית לעודד אווירת דיון חופשית גם לאחר הכרעה – בד בבד עם ההתנגדות לאנרכיה והוראה מפורשת שלא כהכרעת בית הדין.
דומני כי איזון זה, בין חופש הדיון ובין ההכרעה, היא עמדה אתית מובהקת לפי כל השיטות. כאמור, גם באנרכיה מוחלטת ישנם פגמים אתיים והדילמה בעניין זה מודעת גם לצדדים השליליים של חופש הדעות. הסייגים המוטלים על דין זקן ממרא יוצרים אפוא פתרון אתי יצירתי המאפשר את המחלוקת אך משקלל גם את השמירה על החברה והצורך בהכרעה?
בשיעור הבא נדון במעמדן של דעות אחרות קודם ההכרעה.
