אתיקת המחלוקת שמציגה היהדות פותחת בראש ובראשונה ברשימת חובות המאפשרת את קיומה של המחלוקת; וכאן עלינו להדגיש שוב נקודה יסודית העוברת כחוט השני לאורך הדיון באתיקה יהודית: ככלל, מדברת היהדות בשפה של חובות ולא בשפה של זכויות. בנוגע למחלוקת, לדוגמה, אִפשור המחלוקת אינו כולל רק את זכותו של היחיד לומר את אשר הוא חפץ לומר, כי אם גם רשימת חובות המוטלות על היחיד, כגון חובתו להביע את דעתו באמת, וכן חובות המוטלות על החברה ומאפשרות דיון פתוח.
בשיעור זה נעסוק אפוא בחובות המוטלות על היחיד במסגרת האתיקה של המחלוקת. לשם כך לא נציין את כל המקורות ההלכתיים הרלבנטיים, כי אם דוגמאות בלבד המלמדות כיצד ניתן לפתח משנה שלמה של אתיקה יהודית בתחום המחלוקת.
תוכן העניינים
א. חובות המוטלות על היחיד
החובות המוטלות על היחיד אמורות בדרך כלל לגבי הדיין, שהוא המשתתף העיקרי במחלוקת ועל כן הציוויים מופנים כלפיו. ברם, אין לצמצם ציווים כאלה לדיינים בלבד, וזאת משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא שלמעשה כל אדם מוצא את עצמו במעמד של דיין בשעה שהוא עוסק בעניינים הנתונים במחלוקת; העיסוק בעניינים אלו הוא בעצם פעולה שיפוטית ולכן האדם חייב לפעול לאור ההנחיות המכוונות לדיינים. הסיבה השנייה היא שעקרונות אלו הם בעלי משמעות לכל אדם, כפי שבא לידי ביטוי באופן מיוחד במסכת אבות, המכוונת בעיקרה אל הדיינים אך פרשניה למדו ממנה על כל אדם. דוגמה לדבר: המשנה "והוי דן את כל האדם לכף זכות" (אבות א, ו) נאמרה במקורה לדיין, אולם היא משמשת יסוד גדול בכל תורת המידות.
במסגרת החובות המוטלות על היחיד אנו מוצאים, בראש ובראשונה, חובה לבטא את העמדה העצמית ולא לנטות ממנה מסיבות שאינן ענייניות. כך לדוגמה מצווה התורה (דברים א, טז–יז):
"ואצוה את שֹפטיכם בעת ההוא לאמֹר. שמֹע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גֵרו. לא תכירו פנים במשפט כקטֹן כגדֹל תשמעון לא תגורו מפני איש כי המשפט לא-להים הוא…"
הדיינים נצטוו אפוא – וכאמור, הוא הדין לכל העוסקים בפעולה שיפוטית – להביע את עמדתם ולא לפחד מאיש בשעה שהם מביעים אותה. ואכן, אנו מוצאים במקורות שונים שימוש בעיקרון זה גם לגבי אלה שאינם שופטים בפועל. כך לדוגמה מלמדת הגמרא במסכת סנהדרין (ו, ב):
"רבי יהושע בן קרחה אומר מנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחובה לעשיר, מנין שלא ישתוק? שנאמר: 'לא תגורו מפני איש', אל תכניס דבריך מפני איש".
מקורות רבים אחרים בדברי חכמים עוסקים במאבק בפחד ובעיקר בחומרת החנופה.
מקור נוסף, שאף הוא נאמר ביסודו של דבר לדיינים והורחב הרחבה ניכרת הוא הפסוק "לא תהיה אחרי רבים לרעֹת ולא תענה על רִב לנטֹת אחרי רבים להטֹת" (שמות כג, ב). פסוק זה, המובא בדרך כלל כמקור להליכה אחר הרוב, אומר למעשה את ההפך הגמור ומצווה על האדם להיות נאמן לעמדותיו; כאשר הרבים נוקטים עמדה שהיא "לרעות", מצווה הכתוב את האדם: "אל לך ללכת אחריהם". לא זו בלבד אלא שהמשך הפסוק מלמד על איסור ללכת אחר הרבים בשעה שמדובר בריב; ועל האדם לבחון את הדברים לאמיתתם ולפעול על פי הדרך הראויה.
ב. חובות המוטלות על הציבור
היכולת ליצור חירות של מחלוקת מחייבת את הציבור לפעול בשתי דרכים. הראשונה היא ראיית המחלוקת באופן חיובי וטיפוחה; ואכן, מקורות רבים בדברי חז"ל מדברים בשבח המחלוקת ובשבח בעלי האסופות היושבים ודנים בשאלות שונות. הדרך השנייה היא יצירת מבנים עקרוניים המטפחים את תרבות המחלוקת. תפיסה אתית אינה נבחנת רק בהצהרות כלליות אלא בשאלה האם היא מייסדת מבנים חברתיים המאפשרים את יישומה – ובהקשר שלנו את חופש הדעה. הטלת החובה על היחיד היא צעד אחד בעניין זה, אולם אם אין בחברה מבנים המאפשרים ליחיד לומר את עמדתו ולנהל את המחלוקת מתוך חירות פנימית – הרי שחובתו של היחיד תיתקל בחומה בְּצוּרה.
על כן, בד בבד עם ההצהרות הרבות על חשיבות המחלוקת וחירות המחשבה אנו מוצאים ביהדות לפחות שני מבנים עקרוניים המטפחים את המחלוקת ואת חירותה. הראשון נוגע לדרך שבה נפסק הדין בסנהדרין (משנה תורה הלכות סנהדרין יא, ו): "…ודיני נפשות מתחילין מן הצד ואין שומעין דברי הגדול אלא באחרונה". ההלכה הקובעת כי בראש ובראשונה שואלים לדעת צעיר הדיינים, ולא לדעת המבוגר שבהם, נועדה לאפשר חירות מחשבתית אמיתית ואתיקה ראויה של מחלוקת.
המבנה השני הוא החירות הבין-דורית ושוב כלשון הרמב"ם (שם, הלכות ממרים ב, א):
"ב"ד גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין ועמד אחריהם ב"ד אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך".
גם כאן מדובר במבנה משפטי, ולא בהצהרות בלבד, ולדברי הרמב"ם כאשר מדובר בדיני דאורייתא שנלמדו באחת המידות שהתורה נדרשת בהן, מותר לבית הדין המאוחר לסתור את דברי בית הדין המוקדם. קביעה זו מעמיקה את האפשרות לקיים מחלוקת אמיתית ולעמוד במבחנהּ האתי.
דברים דומים הצועדים באותה דרך מצויים במדרש (מדרש שמואל, טו):1
" 'וישלח ה' את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל ויצל אתכם מיד אויביכם מסביב ותשבו בטח' (שמ"ב יב, יא) – ירובעל זה גדעון, בדן זה שמשון, יפתח כמשמעו. הקיש שלשה קלי עולם לשלשה אבירי עולם, שלא תאמר, מה אלו היו מפרנסין את ישראל בשעתם. ללמדך, שכל שלשה ושלשה שיעמדו בבית דינן של ישראל, יהיו בעיניך כמשה וכאהרן וכשמואל. ירובעל בדורו, כמשה בדורו. בדן בדורו, כאהרן בדורו. יפתח בדורו, כשמואל בדורו. ולא עוד, אלא שבית דינו של ירובעל ושל בדן, שקול כבית דינו של משה".
ברם, מול כל זה ניצבת פרשת זקן ממרא שעל משמעותה בתחום המחלוקת נדון בשיעור הבא.
