שיעור זה פותח את הדיון באתיקה של המחלוקת. מוצגות בו שתי עמדות המצויות בקרב חכמי ההלכה והמחשבה כלפי תופעת המחלוקת: גישה הרואה במחלוקת תאונה היסטורית וגישה הרואה בה מציאות חיובית (תוך הדגשה כי גם העמדה האחרונה נדרשת להתמודד עם התופעות השליליות המלוות את המחלוקת).¹

א. גישת 'המחלוקת כתאונה' ומשמעותה האתית

הגישה הראשונה רואה במחלוקת תופעה שלילית, סוג של 'תאונה היסטורית' שנגרמה עקב פילוגים פנימיים, וכלשון התוספתא ([ליברמן] חגיגה ב, ד): "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן [הרבו] מחלוקת בישראל ונעשו כשתי תורות". היא נתמכת גם באיסור להיעשות "אגודות אגודות" (יבמות יג, ב) כלומר האיסור שבמקום אחד, או בבית דין אחד, ינהגו מנהגים שונים בעניין הלכתי.²

מבין חכמי ישראל, דומה כי הרמב"ם הוא המייצג המובהק של גישת 'המחלוקת כתאונה'. את עמדתו מבסס הרמב"ם על דברי התוספתא שהובאו לעיל.³ עם זאת, הוא מגביל את קביעתה לתחומים מסוימים ומנמק מדוע אין לראות בתאונה זו טראומה גורלית אלא יש להתגבר עליה ולפסוק הלכה כדעה פלונית – כלומר להכריע את המחלוקת.

גישה זו גוזרת אתיקה מיוחדת שעניינה צמצום המחלוקת והעברתה מן העולם, ככל שניתן. כללי האתיקה המתאימים לגישת 'המחלוקת כתאונה' מתמודדים עם מציאות של בדיעבד, ולביטולה של המחלוקת מופנים מירב מאמציהם. מחוסר ברירה, מופנה גם מאמץ חלקי לעיצובה האתי של המחלוקת – כל עוד היא קיימת.

ב. גישת 'מחלוקת לכתחילה' ומשמעותה האתית

גישה הפוכה לחלוטין היא זו הרואה את המחלוקת כאחת מן הבשורות הגדולות של עולם המחשבה וההלכה. לפי גישה זו, המחלוקות אינן 'תאונה' ואינן מייצגות כשל היסטורי אלא תופעה לכתחילאית ששורשיה כבר בשחר הבריאה.

למעשה, כבר מדברי המשנה שצוטטו לעיל אנו למדים כי מחלוקת שמאי והלל היא "מחלוקת לשם שמים" ש"סופה להתקיים", ומסגנון המשנה נראה כי היא מדברת בשבחה של מחלוקת שמאי והלל והעובדה שסופה להתקיים היא חיובית.

ואכן, בדברי חכמים אנו מוצאים את הביטוי "אלו ואלו דברי א-להים חיים" (עירובין יג, ב), המלמד כי האמת אינה יכולה להתכנס במסגרת מצומצמת ובלעדית, והיא מתפרצת ומופיעה מכיוונים שונים. חכמי ישראל שעסקו בפירושה של אותה מימרה תמהו כיצד היא אפשרית, וכלשונו של הריטב"א (חידושי הריטב"א שם):

"שאלו רבני צרפת ז"ל: האיך אפשר שיהו אלו ואלו דברי א-להים חיים, וזה אוסר וזה מתיר?

ותרצו כי כשעלה משה למרום לקבל התורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, ושאל להקב"ה על זה, ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור, ויהיה הכרעה כמותם. ונכון הוא לפי הדרש, ובדרך האמת יש טעם סוד בדבר".

גם המהר"ל מפראג עסק בקביעה הנזכרת וביאר כי מדובר בתופעה הכרוכה באופיים של העולם וההלכה (באר הגולה הבאר הראשון):

"ואמר בעלי אסופות, פירוש: כי אי אפשר שיהיה דעת החכמים על דרך אחד, ואי אפשר שלא יהיה חלוק ביניהם כפי מה שהם מחולקים בשכלם. כי כל דבר ודבר אי אפשר שלא יהא בחינה יותר מאחת לדבר אחד. שאף אם הדבר טמא, אי אפשר שלא יהיה לו צד בחינה אל טהרה של מה, וכן אם הדבר טהור, אי אפשר שלא יהיה לו בחינה מה של טומאה".

יתר על כן, לפתחה של חברה שבה שולטת דעה אחת ויחידה רובצות סכנות רבות, וכך מסביר הנצי"ב את סיפור מגדל בבל שהוא לדידו מניפסט אנטי-אחדותי.⁴

ברם, גם גישה זו אינה יכולה להכחיש כי לא תמיד מופיעה המחלוקת בלבושיה החיוביים ועיתים שהיא ממיטה חורבן גדול. לעיל הבאנו את לשון המשנה במסכת אבות המתארת מחלוקות שמתרחשות "שלא לשם שמים" ועל כן אין סופן להתקיים. על כך יש להוסיף שאפילו אותה מחלוקת שהוזכרה במשנה כדוגמה למחלוקת שהיא לשם שמיים, מחלוקת שמאי והלל, התגברה ונעשתה אלימה עד שהביאה לתוצאות טרגיות.⁵ מחיר הפילוג, ובמיוחד המתח האישי שנוצר בין המתווכחים ואשר מגיע עד לכדי ניתוק, עלבון, ואף מוות מוזכר בסיפורים נוספים.⁶

אימוצה של ההכרה כי המחלוקת היא תופעה חיובית, ואינה תאונה מצערת, יוצר כללים אתיים ייחודיים. הללו מחייבים אותנו למצוא את הדרך הראויה בין שני קטבים. מחד גיסא, חובה עלינו להישמר מכפייתה של עמדה אחת אשר מאיימת על תופעת המחלוקת ומאלצת עמדות אחרות לבטל את עצמן. מאידך גיסא, עלינו להישמר מהסכנות הכרוכות במחלוקת ולוודא שהיא אינה מתדרדרת לתהומות של פילוג, אלימות וכוונה "שלא לשם שמים".

ג. מסקנת הדיון ומבט קדימה

כפי שניתן לחוש, אנו סבורים כי המחלוקת היא תופעה חיובית ביסודה ויש לכך משמעויות רחבות למדי. אנו נתמקד בהיבטיה האתיים של תפיסה זו, כלומר בשאלות: כיצד יש לשמור על הכללים המצפוניים והמוסריים של המחלוקת? מהם הכללים המחייבים את קיומה של המחלוקת ואת מהותה? ומהם התנאים המוסריים המאפשרים את המחלוקת?

בשיעור הבא נדון בדרכים ליצירתה של אווירה ראויה, המאפשרת את המחלוקת ואת חירות המחשבה.

לשיעור הבא

בחזרה לכל הקורסים