מדע מודרני משוחרר מכפיה וממגבלות. קביעה זו היא המהפכה המדעית הגדולה שהונהגה בידי קופרניקוס, גלילאו, בייקון ודומיהם. המדע השתחרר משאלת התכלית והסיבה, נותק ממרותה של הכנסייה, והציב לעצמו את השאלה 'איך' בלבד: איך העולם פועל, כיצד לתרגם תופעות פיסקליות לנוסחאות מתמטיות, מהן מערכות הקשרים שבין תופעה לתופעה וכדו'. על ידי כך הופרדה שאלת הערכים משאלת השימוש – המדע עסק בשאלות ניצול העולם ואילו האמונה והפילוסופיה עסקו בשאלות התכלית.
שחרור המדע הוא שהביא להתפתחויות הטכנולוגיות העצומות. כל עוד היה עולם כבול בכבלים מכל סוג שהוא, לא היה יכול להוליך מהפכות של ממש. עם קבלת האוטונומיה יכול היה המדען לנצל את מלוא כוחותיו השכליים והטכניים כדי להגיע אל קו האופק הרחוק ביותר. המדע הפך להיות אמת המידה של המדע.
אולם, להפרדה זו מחיר בשני תחומים. התחום הראשון הוא התחום החוויתי. אין במדע המודרני כדי לענות על שאלות הקיום היסודיות. השאלה הפילוסופית המוקדמת, המוכרת בניסוחו של קהלת "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש" אינה זוכה למענה. התרכזותו של האדם במדע הסיטה את תשומת הלב משאלות הקיום העמוקות ביותר לשאלות השימוש. כיון שנותר זמן פנוי רב, מכוחו של המדע דווקא, שבות שאלות אלו להטריד. מכאן התאוצה הגדולה בעיסוק בשאלות רוח ופילוסופיה, חיפוש אחר כלים שונים למיצוי והבנת מהות החיים, התמכרות לאלטרנטיבות אזוטריות וכדו'. כל אלה הנן תופעות ההולכות ומתגברות בצד ההישגים המדעיים, ונובעים מאכזבה מהאמונה כי העולם המדעי יביא מזור לשאלות הקיום המהותיות.
התחום השני הוא הסכנה המדעית לעצמה. שחרור המדע עשוי להכות בו עצמו כבומרנג. המדע עשוי למצוא עצמו כמפלצת מודרנית. כאריה ששוחרר מכלאו, המדע עשוי למצות את כוחו לא בעולם של בנין בלבד, אלא גם בעולם של הרס. האנרגיה האטומית עלולה להשמיד את כל קיומנו, הגנטיקה עשויה ליצור כוחות רשע משמידים וכדו'.
בעולם המודרני קשה מאוד להטיל על המדע מגבלות. קבלת עול האתיקה משמעה מגבלות הנובעות מדבר מה שהוא חיצוני למדע. אלה הן מגבלות הבאות מכוחו של עיקרון רוחני פילוסופי, ומחייבות את המדען לצמצם את מחקרו המדעי בגבולות ערכיים. כיון שאנו חיים בעולם שעיקרון היסוד בו הוא חרות הדעת והמחשבה, כמעט ולא ניתן להציב גבולות מכל סוג שהוא, קל וחומר גבולות הבאים לצמצם את החופש המדעי.
האם לתורה יש עמדה בתחום זה ? האם ניתן לדבר על אתיקה מדעית ממקורות היהדות? אמנם, המילים אתיקה מדעית לא היו מוכרים בניסוחם זה בתורה. אולם ישנן שתי מצוות, הרחוקות מאוד אלו מאלו, המעצבות יחד בסיס לאתיקה מדעית. כוונתי למצווה האוסרת כלאיים ולמצווה האוסרת שימוש בכשפים. קודם שנעסוק במכנה האתי המשותף נגדיר את המצוות ואת טעמן העיקרי.
מקורו של איסור כלאיים הוא בדברי התורה "שדך לא תזרע כלאיים". מצווה זו מגבילה יצירת זנים בוטניים חדשים מעבר לגבול מסוים, שמטבע הדברים לא נוכל להגדירו הגדרה מדויקת במאמר זה. סיבות האיסור לא נכתבו בתורה, כשם שלא נכתב טעמן של מצוות רבות. בעלי המחשבה הציעו שלושה סוגים של טעמים לאיסור זה: ראשון בהם הוא הגדרת איסור זה כ'חוק', כלומר, כאותם תחומים בתורה שאין השכל האנושי יכול להבינם, והם אסורים מכוחה של החכמה האלוקית. אם אכן זהו טעם האיסור הרי שאין בידינו לפתח ממנו אידיאולוגיה מקפת של אתיקה מדעית, כיון שאיסור זה הוא ספציפי לאותם זנים שיש להגביל את פיתוחם. אולם, במשנת חכמים ניתנו שני טעמים נוספים לאיסור. יש שראו את מקורו בהצבת חיץ בין בורא לנברא. תפקידו של האדם בעולם איננו ליצור מסגרת חדשה, לשנות באופן בסיסי עולם ומלואו, אלא להתרכז בשינוי עצמו ובהתמודדות עם קיומו, יצריו וכוחותיו. בריאת עולם חדש היא עניין לבורא עולם. שימוש בו הוא משימתו של האדם. יש שראו באיסור זה משהו הדומה מאוד לאתיקה המדעית – יש לשים גבול לשינוי העולם על ידי האדם כיון שהוא עשוי לפרוץ בכך דרך להשחתת העולם והריסתו. שני טעמים אלו הנם טעמים אתיים מובהקים – טעם אמוני וטעם אוניברסלי.
הרמב"ן ראה קשר עמוק בין איסור כלאיים לאיסור כשפים. הרמב"ן הניח כי ניתן לקבל מידע מעולמות אחרים, בטכניקה של כשפים, העלאה באוב, ניחוש בדרכים מסוימות וכדו'. למרות זאת, אסרה אותם התורה, ועל כן התלבט הרמב"ן בשאלת טעם האיסור – אם אכן ניתן להגיע בעזרתם למידע אמיתי, מה טעם יש במניעת מידע זה מהאדם ושימוש בו, מה ההבדל העקרוני בין זריעת חיטה והפקת לחם ממנה לבין ניחוש בכוס קפה, אם אכן שניהם פועלים? לשאלה זו משמעות עמוקה גם לנו, מי שאינו מאמין בכוחם של כשפים, שכן עיקרון השאלה הוא נצחי – מהו הטעם לאסור על האדם הישגים הניתנים להשגה בכוחותיו?
תשובת הרמב"ן היא תשובה אתית מובהקת. ההישג המדעי והתודעתי של האדם איננו אמת המידה היחידה ללגיטימציה לעסוק בו. האדם איננו יצור תועלתני בלבד. על האדם לחיות גם לאורם של ערכי קיומו. לאדם המאמין – ההבחנה בין בורא לנברא, הקיום בתוך העולם, ההתרכזות במפעל העצום של שינוי עצמו מבחינה מוסרית, היא המשימה העיקרית של חייו. המגבלות האתיות מרכזות את תשומת ליבו של האדם לתחומים אלה.
אולם, יש בדברים משמעות גם לאלה שהאבחנה בין בורא לנברא אינו חלק מערכי חייהם. שכן גם עליהם מוטלת השאלה הערכית, בתוך עולמם שלהם. העיקרון המובע בתורה הוא שאדם הינו יצור מורכב, מערכת כוחותיו איננה כוללת בתוכה את יכולתו הטכנולוגית בלבד, אלא עולמות רוחניים, ערכיים ומוסריים רבים. התכחשות להם היא פגיעה מהותית במשמעות הקיום האנושי. עולמות אלה חייבים להיות חלק בלתי נפרד ממערכת החוקים המגבלות האנושיות לכל אדם באשר הוא.
קשה מאוד להציב בעולמנו מגבלות, ובעיקר על העולם המדעי. אנו רגילים לחיות במונחי חופש וחרות, בהעמדת יכולתנו ורצוננו כאמת המידה היחידה, ואיננו נוטים לקבל כפיה מכל סוג שהוא, גם לא כפיה ערכית. אולם נראה כי העולם המודרני יחייב אותנו לעשות כן, וזאת משתי סיבות שפורטו בתחילת דברינו. שכרון המדע יגלה כי כאותו משל בראהמיני עתיק, החכמים שהחיו את האריה נטרפו על ידו, בעוד הבראהמין שהגביל את עצמו מלהחיות את האריה הציל את העולם. מעבר לכך, לא רק הסכנה מפני המדע תביא להגבלת כוחו. ככל שתתרחב דעתו של האדם ותתברר לו חשיבות עולמו הערכי הרוחני, ככל שיסכים הוא יותר להכניס למערכת הקואורדינטות לאורן הוא חי את המשקל המוסרי והאתי, כן יקבל על עצמו ביתר שאת את עול ההגבלות האתיות, וייצור עולם מאוזן יותר שיתחשב באופן מושכל הן ביכולת המדעית טכנולוגית והן בחוקי הרוח של עולמנו המוסרי.
"היה היו פעם ארבעה בראהמינים, והם גדלו יחד מנעוריהם ואהבו זה את זה אהבת אחים נאמנה. שלושה מהם נתברכו בידים אמונות והיו זריזים מאוד במלאכתם, אך הרביעי לא ידע כל מקצוע וניחן רק בדעת בלבד. ויהי רעב בארץ, וארבעתם לא יכלו עוד למצוא את מחייתם, ויצאו לנדוד למרחקים, ויבואו אל מדבר ציה. ויהי בלכתם, ויבחינו בעצמות יבשות זרויות על פני החול, ויגשו ויראו כי של אריה הן.
ויאמר האחד: אני יודע חכמת מיבנה השלדים – הבה ואצרף צלע לצלע ועצם לעצם, בל תחסר אחת מהן.
ויאמר השני: אני למדתי תורת בשר וגידים – תחת ידי ירקום עור ויצמחו שרירים ועורקים ועצבים.
ויאמר השלישי: ובכוחי להפיח בו רוח חיים, וחי….
אך הרביעי, הנבער מכל אומנות, שיסע אותם ויאמר: אל נא אחים חכמים, הרי אריה תקימו על רגליו ברוב מומחיותכם, וסופו שיבלע אתכם!
אולם הם בזו לו ודימו שאינו מתרה בהם אלא לחפות על קוצר ידו, ולא שעו אליו. וכאשר כילו איש איש את מלאכת מקצועו בחריצות רבה, ויקם עליהם האריה ויטרפם. ואילו הבראהמין הרביעי ראה את הנולד, ובא במחבואים עד יעבור זעם, וניצל.
(עזריאל קרליבך, 'הודו – יומן דרכים', עמ' 201)
לקריאה נוספת: