בשעת חירום, כשאנחנו נאבקים על עצם קיומנו, נדמה כי אין מקום לשאלות אתיות, המחייבות זמן מחשבה. אולם דווקא בזמנים כאלה המוסר וההוגנות חייבים להיות חלק בלתי נפרד מקבלת ההחלטות, ואולי הם אפילו מה שמאפשרים רפואה טובה ומיטיבה.

שעת חירום מזמנת אתגרים מסובכים מאוד להתנהגותה המוסרית והאתית של חברה. המאבק הוא על עצם הקיום, שהוא התשתית לכל הקומות שמעליו. בשעה שישנה סכנה שההתמוטטות תחסל את יכולתה של החברה להתקיים – קיים צורך אמיתי לעשות את כל מה שניתן כדי שהדבר לא יקרה, שאם לא כן – לא תהיה כל משמעות למה שיתרחש בהמשך. בשל כך, מגויסים כל המשאבים, ללא מעצורים וללא הגבלות, כדי לשחרר את המאבק מכבלים המונעים מעשים רבים, וממשקולות המכבידות על התנועה המהירה.

האתיקה מטבעה היא ‘מכשול’, לאמור: אתיקה אינה עוסקת בשאלה מה ניתן לעשות, אלא מבוססת על ההכרה העמוקה שעל בני האדם, בעלי צלם א-לוהים, לשאול לא רק מה הם מסוגלים לעשות, אלא גם מה ראוי לעשות ומהי ההתנהגות הראויה במצבים שונים. על כן, כמעט תמיד היא ‘מעצבנת’, כיוון שהיא מחייבת להתגבר על מכשול נוסף: לא רק על האתגרים הטכנולוגיים המעשיים, כי אם גם על מבחן ההתנהגות המוסרית המכוונת. בשל כך היא נתפשת לעתים כ’פריבילגיה של עשירים’, שיש להם את הזמן ואת הפניות לעסוק בנושאים אתיים, ולעתים מזומנות גם נטען נגדה שאת מחירה משלמים אלה שהופקרו בשל סיבות אתיות.

טענות אלה גוברות כאשר אנו נמצאים במצבי חירום, שכאמור – מטבעם הם מחייבים פעילות מהירה, רב-מערכתית, עוצמתית וממוקדת מטרה. על כן, הצבת אתגרים אתיים בפני פעילות זו מסולקת לצדדים, בטיעון שאין לנו פנאי לכך, ולעתים אף באמירה גורפת יותר -שהמעשה האתי הנכון הוא להתעלם מכל שיקול אחר, כיוון שכאן נלחמים על הקיום. שיקולים מוסריים נדחים לצדדים, ועיקר העיקרים הוא ההצלחה המעשית. האמנם?

מקומה של האתיקה מול שאלת הקיום המהותי

תשובה לשאלה זו היא בעלת רבדים שונים ומגוונים. בראש ובראשונה ישנה הסכמה כמעט גורפת לעצם הטיעון המוסרי שכאשר עומדת שאלת הקיום המהותי של החברה (שקיומה מוצדק) – היא השאלה הניצבת בראש. על כן, לדוגמה, בראש האתיקה של הפעלת הכוח הצבאי מוצב העיקרון היסודי שמטרת הצבא היא להגן על קיומה של מדינת ישראל וכדו’. זהו אכן הכלל האתי היסודי והוא אינו רק טענה אגואיסטית, אלא מהווה טענה מוסרית עמוקה. באותה מידה ניתן לומר, בהקשר של מאמר זה, כי הכלל האתי היסודי הוא הצלחת המאבק בקורונה, מניעת מגיפה וכדו’.

ברם, דווקא הסכמה זו מבליטה את הצורך הגדול בבחינה אתית, וזאת בכמה רבדים. ראשית, עצם ההגדרה של מאבק על הקיום, שבשמו מבקשים לדחות את כללי האתיקה -האמנם כל פעולה צבאית, או כל מימוש מדיניות, הוא אכן מאבק על הקיום, שבשמו דוחים את הכל ? או במקרה של הקורונה, האמנם מדובר במאבק על הקיום או שהנושא הרבה יותר עשיר ומורכב (אדגיש כי אפשר שהתשובה היא שאמנם כן, מדובר במאבק על הקיום. אני מבקש רק להפנות את תשומת הלב שהנושא הזה אינו רפואי בלבד, אלא הוא בעצמו שאלה אתית).

אולם, גם לאחר ההכרעה כי קיימת נחיצות של ממש במאבק הנוכחי והוא מאבק על הקיום, מעלה האתיקה שאלות נוספות שיש להן מטרה כפולה. ראשונה בהן היא ההנחה כי האתיקה אינה ‘גיבנת’ ואינה רק תוספת התייחסות, אלא שפעמים רבות מתגלה שפעילות צבאית לא אתית מביאה גם לכישלון צבאי, ורפואה שאינה מתנהגת בצורה אתית (למשל: רופא המקבל שלמונים שלא כדין) היא גם רפואה פחות טובה (הדבר משפיע על שיקול דעתו). העמדה האתית שאני מייצג פעמים רבות היא שרפואה שאינה אתית – מתגלית פעמים רבות כרפואה שאינה טובה, מעבר לבעיה המוסרית שלה.

שניה בהן היא ההכרה בחשיבות העצומה של המוסר כחלק מיסודות הקיום של החברה והצורך אפוא לבחון גם את המידתיות, לאמור: גם כשאנו מסכימים שמדובר בשעת חרום, המצדיקה דחיית שיקולים אתיים לצורך המאבק על עצם הקיום – חובה עלינו לבחון מה אכן נדרש להזזה הצידה, ומה לא נצרך. המחשבה המוסרית אינה מחשבה בינארית. להפך, כמעט בכל נושא אתי אנו פוגשים את הדילמה, שמעצם מהותה מלמדת שלא מדובר בקצוות, אלא בצדדים לכאן ולכאן, המחייבים עמדה עשירה היונקת מהכיוונים כולם.

הסכנה העצומה היא שבשם שעת החירום לא יתקיים דיון בשאלת המידתיות, והמצב ינוצל גם לעשיית עוולות קשות כשרוממות המאבק על הקיום בגרונם וחרב פיפיות השחיתות או העיוות המוסרי בידם. מניסיוני ראיתי שעיקר העוולות האתיות נעשות במקום הזה – שבשם טענות נכונות מצד עצמן על החשיבות הגדולה של התגייסות למאבק העיקרי, מוכשרים שרצים שאינם חיוניים למאבק זה והוא מנוצל לעשיית מעשים לא-ראויים, חלקם בשגגה מכוחו של החיפזון, וחלקם במזיד.

על כן, הדבר מחייב אותנו לנסח “אתיקה לשעת חירום”, שמכירה בלחץ, במאבק המרוכז, בהקדשת תשומת הלב למאבק על הקיום וכדו’, ואף על פי כן יש בה יסודות שבאים למנוע את ניצול הטיעונים הנכונים האלה למעשים בלתי מידתיים, ולכניסתם של בני עוולה למקום הזה. נזכיר בהקשר זה רק את ישעיהו פרק א. המצב הוא מצב חרום: “ארצכם שממה, עריכם שרופות אש, אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה ושממה כמהפכת זרים”. ואף על פי כן, ישעיהו נשלח על ידי הקב”ה להילחם כנגד השחיתות וכנגד התעלמות מה’שקופים’: “שריך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים, יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם”. דברים אלה נאמרו על ידי נביאים רבים.

ההתמודדות עם הקורונה בעיניים אתיות

אחת המחלקות הפעילות ביותר של צהר היא “צהר לאתיקה”. במסגרתה אנו עוסקים באין-ספור הקשרים בנושאים אתיים: ניירות עמדה, פסיקות הלכתיות, מאבקים ציבוריים, מאמרים הלכתיים או פובליציסטיים וכדו’. חלק גדול מופנה לתשובות לשואלים בנושאים אתיים. המעיין בעשרות השאלות שפורסמו מגלה היקף ענק של תחומים אתיים המעסיקים את הציבור, המבקש מצפן לשאלות מוסריות.

בעידן הקורונה פתחנו מדור מיוחד לשאלות אתיות בתחום הקורונה, ומתוכו פרסמנו עשרות שאלות. עוד לפני העמדה האתית והמוסרית הנמצאת בתשובות השונות, שאני מזמין את הקוראים להניח אותן על שולחנם ולדון בהן, מרתק לראות הן מה הטריד את הציבור בשאלות האתיות, ולא פחות מכך – על ציר הזמן.

השאלות הראשונות נגעו להקשרים השונים של היחיד והחברה: האם מוטלת חובה לדווח לשלטונות על מי שחייב להיות בבידוד ולא נמצא בו ? האם מותר לפרסם שמות או תמונות של משפחות שחייבות להיות בבידוד, כדי שלא להכשיל חברים בביקור אצלם ? וכדו’. כמובן שהיו גם שאלות רבות שאינן נוגעות ישירות בנושאים האתיים אך יש להן השלכה כזו, כמו טבילה במקווה וכדו’. שאלות אלה לעצמן הן דוגמה מצוינת לצורך באתיקה הלכתית של לשון הרע, הלבנת פנים וכדו’, במצבי חרום ובדרכי המאבק בקורונה.

בשלב מאוחר יותר נשאלו השאלות הנוגעות למדיניות הרפואית הכללית. צהר לאתיקה הייתה בין הראשונים שפרסמו נייר עמדה מסודר מאוד על נושא הקדימויות בטיפול הרפואי. חלק בלתי נפרד מסודיות אלה הן סוגיות ייחודיות לשעות חרום. בדרך כלל, עמדת המוצא היא שמעניקים לחולה את כל הטיפול שהוא זקוק לו ומצבו של חולה אחר אינו רלוונטי לאופי הטיפול בחולה. ברם, בשעת מגיפה נושא הפסקות טיפול, סולמות קדימויות וכדו’ הופכות להיות משמעותיות ביותר כאשר מדובר בניהול המשבר כולו, ונדרשות הכרעות הלכתיות ומוסריות ייחודיות לשעת חרום. אני מבקש לציין באופן מיוחד את הדיון בדבר היחס המיוחד לאנשים עם מוגבלויות. נייר העמדה הכמעט רשמי של המועצה הביו-אתית הכניס לתוך שיקולי הקדימויות בטיפול את היותו של אדם עם מוגבלויות, וככל שמוגבלותו גדולה יותר – כך מקומו בסדרי הקדימויות נמוך יותר. אני מבקש להדגיש כי לאחר הבהרות שונות הוסבר כי כוונתם לא הייתה לטעון שהמוגבלות בפני עצמה היא שיקול דעת, אלא שבשל העובדה שיש למוגבלות גם השפעות רפואיות – יש לשקול את ההשפעות הרפואיות האלה כמנמיכות את סיכוי הריפוי, ובשל כך להתחשב בעובדה זו.

זו דוגמה להכרעה אתית בתחום המידתיות גם במצבי חרום. אפשר גם לייצג את ההיגיון שבה, את העמדה המוסרית שבה, וכמו בהרבה נושאים – מדובר בדילמה של ממש. אף על פי כן – לאחר העמדת עמדתם בצורה הוגנת וניסיון להבין אותה (שכן גם זה חלק מהחובות האתיקה – לנהל מחלוקת בצורה אתית) חלקנו עליה משלושה נימוקים שונים. ראשית, אנחנו אמנם לא רופאים, אולם העובדה שהרבה מאוד ארגוני רופאים טענו שהמידע הרפואי הקושר בין מוגבלויות ובין סיכויי ריפוי הוא חלק מאוד,  מספיקה לנו כדי לטעון שהמידע הרפואי אינו מספיק, במישור המדעי, כדי לקבל הכרעה דרמטית כזו. שנית, גם אם נניח שסיכויי הריפוי היותר נמוכים – יש לשקול בשיקול רחב יותר את שאלת מעמדם הרפואי של אנשים עם מוגבלויות, וכיוון שהם תמיד נמצאים מאחור במערכת הבריאות, אין זה נכון מבחינה אתית להוסיף גם את היסוד הזה. שלישית – המחיר של עמדה זו, ומבחינה ציבורית זה אכן מה שקרה, הוא דרדור מעמדם ומצבם של אנשים עם מוגבלויות לאחור ברמה דרמטית.

לא פחות מההקשרים הרפואיים עולות שאלות אתיות הנוגעות לאיכון הנעשה על ידי הממשלה, והסכנה הגדולה לאיבוד חרויות; האם פטור עיתונאים מאיכון זה הוא ניצול פריבילגיה, או הענקת כלים הכרחיים למילוי התפקיד החשוב של עיתונות חופשית תחת שלטון;

היבט נוסף הוא הניסויים השונים. ישנה אתיקה מסודרת מאוד של ניסויים רפואיים בבני אדם. מדינת ישראל צעדה צעד גדול לאחור, לפני כמה חודשים, בביטול ועדת הלסינקי העליונה (שהייתי חבר בה שנים רבות) לאישור ניסויים גנטיים ורפואיים בבני אדם. המאבק בקורונה, שמבוסס הרבה מאוד על חיפוש תרופות וניסויים רפואיים, מחייב יצירתיות ופריצה לכיוונים חדשים, אך נעשה למעשה ללא כל בקרה אתית על הניסויים. בשל כך, אורבת סכנה עצומה של פגיעה בזכויות האדם, עוצמה דורסנית של חברות התרופות, הימור על חיי החולה, הימנעות מקבלת הסכמה מדעת ראויה וכדו’.

בשלב השלישי, השאלות כבר נגעו להיבטים האתיים של היציאה מהקורונה, וחלק בלתי נפרד הוא ההוגנות של ההקשרים הכלכליים: האם חובה להסתכן (כמורה, כרופא) כדי למלא את התפקיד; האם זה אתי שמוסדות כמו ישיבות ומדרשות לא משיבות חלק מהתשלומים; האם מותר מבחינה מוסרית לסרוק ספרי ילדים ולספר אותם לנכדים תוך הפרת זכויות יוצרים; האם מותר להחריג חרדים מתוך נקודת מוצא שהסיכון גדול יותר בעיסוק איתם; האם זה מוסרי לומר לעצמך שאחרים ישלחו את הילדים שלהם לבית הספר, והם יהיו שפני הניסיונות, ואנחנו נשלח רק בהמשך, לאחר שתתברר התמונה,  וכדו’.

במבט על, נראה כי אנשי מוסר והוגנות חייבים להיות חלק בלתי נפרד מקבלת ההכרעות גם בשעת חירום. הנדרש הוא משני הצדדים. מחד גיסא, העוסקים באתיקה חייבים להטמיע את המצב שמדובר בשעת חירום, וצריך לנפות את התביעות הגבוהות בדרך כלל, ולברור את הדברים החשובים ביותר לקיומה של חברה הוגנת ומוסרית, כמו גם לרפואה טובה. הטיפול הרפואי עצמו הוא ייעוד אתי, ואסור לעצור אותו. מאידך גיסא, צריך שוב ושוב לפעול כדי ששעת החרום הזו לא תפיל את הקומות האתיות שנבנות בחברה לאורך זמן, בשל העובדה שמצוות “ועשית הישר והטוב” אינה מצוות עשה שהזמן גרמא, אלא יסוד מהותי בדרכו של עם ישראל “השומר דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט”.


לקריאה נוספת:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.