האם לתורה יש מדיניות כלכלית ברורה?
אחת השאלות שעוסקים בה בהקשרים רבים, היא השאלה מהי המדיניות הכלכלית של התורה. כיצד צריכה מדינה יהודית להיראות ולפעול מבחינה כלכלית.
ישנם הטוענים שהתורה מנהיגה מדיניות סוציאליסטית. אחרים, טוענים דווקא שהתורה היא קפיטליסטית, ומכירה בזכותו של האדם לרכוש ולממון. ישנם אחרים שטוענים שלא זה נכון ולא זה נכון – אלא לתורה אין עמדה בנושא, והיא מתירה לאדם לפעול על פי רצונו.
פרשת ראה מדגישה שבכל מצב בחיים- ברגעים שמחים והן ברגעים עצובים- אסור לאדם לשכוח את העניים, החלשים והנזקקים.
פעם בשבע שנים, מצווה האדם לשמוט כספים. מצוות שמיטת הכספים בעצם משחררת את כל החובות- כך שאם מאדם אחר היה חייב לך כסף, חוב זה מבוטל. ביטול החובות אינו נגרם כקנס משפטי – הן הלווה והן המלווה נהגו כדין. זהו לא עונש.
לא רק שהתורה מצווה את האדם לבטל את החובות אליו פעם בשבע שנים – אלא התורה מצווה גם את האדם שימשיך להלוות מכספו למי שיש לו צורך בכך, למרות ההפסד הכספי שעלול להיגרם לו. התורה מטילה על האדם חובה שקשה מאוד לקיים, שגוררת בחובה הפסד כספי משמעותי.
התורה אומרת לנו שיש לנו אחריות לא רק על עצמינו, אלא גם דאגה למי שאין לו.
זה אחד ההיבטים הגדולים והמשמעותיים של האתיקה. האתיקה איננה רק אתיקה של דין – אלא גם אתיקה של סולידריות. על האדם חובה לנהוג בהגינות כלפי אחרים, ולא להיות אנוכי ולראות את עצמו בלבד.
לסרטוני 'אתיקה בפרשה' נוספים לחצו כאן
